האנטישמיות החדשה: שנאה אפרו-אמריקאית

"אני לא רוצה להיות גזען או אנטישמי, אבל היהודים שנמצאים בבניינים מסביב הם בעלי כל הרכוש באזור ולא חולקים בכלום"; "הם באו לפה והשתלטו על הכול"; "אני לא רוצה לחזור להיטלר ולמלחמת העולם השנייה, אבל היהודים שולטים לנו במשרות, בכלכלה ובקהילה" – אלה חלק מהאמירות שתוכלו לשמוע מדי יום מפי אפרו-אמריקאים החיים לצד יהודים בברוקלין.

עד כה, אומרים המומחים, הכרנו את האנטישמיות של הימין הקיצוני הלבן שהאשים את היהודים בסיוע למהגרים, דיברנו על האנטישמיות של תנועת ה-BDS וחברותיה, ולאחרונה אנחנו זוכים להיכרות עם אנטישמיות חדשה, שלישית בסוגה, האנטישמיות של השחורים.

ואם לא די בחלוקה הזו, אז גם מצד האפרו-אמריקאים מתחלקת האנטישמיות לשני סוגים: הסוג הראשון הוא קבוצה שחבריה מגדירים עצמם "היהודים המקוריים", וכנגדם היהודים הלבנים המואשמים כגוזלי ירושתם החוקית. הסוג השני הוא זה שצומח מתוך כור ההיתוך של החיים המשותפים בארה"ב, ומפתח איבה כלפי היהודים בטענה ש"הם רוצים להחזיר אותנו לימי העבדות האומללים".

חשוב להבין שביהדות המקורית אין שום עניין של לקיחת חזקה על חוקת התורה. להיפך, היא נועדה להגיע לכל אחד ואחת בעולם, בראש ובראשונה לכל מי שמשתוקק לחיבור ולערבות הדדית. אדרבה, יבוא כל מי שרוצה לחיות לפי הכלל הגדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך" ונתחבר כולם בשמחה רבה. כמו שכתב "בעל הסולם": "דבר תכלית הבריאה מוטל על כל המין האנושי יחד, שחור כלבן וכצהוב, בלי שום הבדל מעיקרו" (מאמר "הערבות").

לכן, הטענות של החברים מהסוג הראשון שאומרים כי "היהדות היא שלי" ו"אני מתאים ואתה לא" היא גזענית מיסודה. יחס כזה, לא משנה מצד מי, אינו נובע מהיהדות האמיתית שקוראת לאהבת הזולת.

הסוג השני שייך לכרוניקה הידועה מראש של האנטישמיות. כמו שלמדנו לאורך ההיסטוריה, בכל תקופה קמה קבוצת אנשים שיש לה טענה נגד היהודים והיא מוצאת את נימוקיה שלה. "בעל הסולם" כותב כי "השנאה קודמת לכל הטעמים, אלא שכל אחד פותר שנאתו לפי הפסיכולוגיה שלו" ("כתבי הדור האחרון"). הרי אין בעיה לקחת כל קבוצה מדוכאת ולשלהב אותה להאמין שהיהודים אשמים במצבה העגום, וכי עליה לפעול נגדם. ללא ספק חברי הקבוצה יקשיבו בחפץ לב ויפתחו בהתלהבות שנאה ליהודים.

 

עלינו לזכור שעם ישראל נוסד מנציגי חמולות שחיו בבבל העתיקה, חמולות שהתרחבו לשבעים אומות העולם דהיום. אברהם אבינו, אב האומה, קבע ביסודו של העם חוק אחד: איחוד מעל כל ההבדלים. נדמה אולי כי העם הזה הוא כאחד העמים, אבל עם ישראל הוא עם מיוחד ונבדל. יש לו תפקיד מיוחד: להיות מאוחד ולשרת את שאר אומות העולם.

כשישראל מתעלים מעל ההבדלים, הם מגיעים לאחדות רוחנית, כזו שמתגלה בה הכוח העליון. אז פורץ מהם כוח חיובי, הם מפיצים "אור לגויים" והופכים מגדלור לכל העמים. לעומת זאת, כשהיהודים לא פועלים לקראת אחדות, אלא נותנים להבדלים להכריע ולהפריד ביניהם, אז מעצם היותנו מקושרים ברשת קשר אחת, אומות העולם מרגישות זאת בתת-המודע. בהיעדר הכוח החיובי מבעבע בהן הכוח השלילי. בלי משים הן מגלות שנאה לישראל, וזו רבותיי הסיבה לאנטישמיות הגואה.

אפשר להרבות בהסברה מעין זו לעצמנו וליהודי התפוצות, לפעול בכל האמצעים כדי למגר את התופעה, לחוקק חוקים ולהרבות בכנסים, אבל כל אלה פחותים בחשיבותם. העיקר הוא הדין וחשבון שעלינו לתת כלפי הכוח העליון שבטבע. כי אחרי כל הדיבורים היפים והמעשים הטובים נדרש מאיתנו רק מעשה לבבי אחד קטנטן: להתאחד.

Share This