"מגוסטב מאהלר ועד זיגמונד פרויד, מחנה ארנדט ועד סימון וייל – יהודים העשירו את המורשת התרבותית, האינטלקטואלית והדתית של אירופה… האנטישמיות מייצגת איום לא רק על הקהילות היהודיות והחיים היהודיים, אלא גם על חברה פתוחה ומגוונת, לדמוקרטיה ולדרך החיים האירופית. האיחוד האירופי נחוש לשים לכך סוף".

את פיסת ההצהרה היפה הזאת, שמצטרפת לעוד משפטים מעוררי תקווה, אפשר לקרוא במסמך חדש שהציגה נציבות האיחוד האירופי, ובו מוצעת אסטרטגיה ראשונה מסוגה למאבק באנטישמיות.

יוזמות למיגור האנטישמיות אינן חסרות. גם הצהרות מרובות סעיפים לטיפוח המורשת היהודית ביבשת אירופה קיימות בשפע מאז מלחמת העולם השנייה. לכן תסלחו לי, אבל חוץ מלקושש את כל הניירות הגדושים בהצהרות יפות ולהשתמש בהם כחומר בעירה למדורה, אין מה לעשות עימם. ההצהרות נשארות בגדר אמירות נבובות שאין כמעט כל קשר בינן לבין המציאות. בפועל הן לא מיושמות ולא מתגשמות.

אנטישמיות היא הרגשה עזה ועמוקה של שנאה ליהודים, הרגשה טבעית ובוערת שאי-אפשר לטשטשה – גם אם נמנע כל גילויי אנטישמיות, נגן בגופנו על חיי הקהילה היהודית, או נקדם מחקר וחינוך לזכר השואה. גם המחונך והמאופק שבאנטישמים, הליברל והמודרני שבשונאי ישראל, לא יכול למחוק את הרגש החזק שמבעבע בתוכו. השורש לשנאה גבוה מכל סיבה ותירוץ. השונאים שלנו בטוחים שאנחנו הגורם לכל הרע שבעולם, וכמה שננסה להסביר אחרת השנאה רק תתעצם.

אנטישמים לא אשמים בכך שהם שונאים אותנו. למה הם חייבים לאהוב אותנו אם הנטייה הזאת מושרשת בהם מהטבע? הסיבה לשנאה היא אנחנו, היהודים, עם ישראל. ספר הזוהר מלמד כי "ישראל עשה אותם הקב"ה, לב של כל העולם. וכך הם ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים. וכמו שאיברי הגוף לא יכלו להתקיים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל” (זוהר לעם, פינחס, סעיף 152).

ליהודים יש תפקיד ייחודי, קדום ונצחי, והוא להיות לב פועם בגוף האנושות. להזרים דם חדש של חיים לכל העמים והאנשים. כשהלב שלם הוא פועם. כשהיהודים מתלכדים כאיש אחד בלב אחד, ואפילו רק שואפים לאחדות כזו על פני הניגודים המוטמעים בהם, אז הם מעוררים כוח חיובי, רוחני, אור לגויים. אז הלב פועם והגוף שלם.

את העיקרון הזה העולם מרגיש היטב, בפרט האנטישמים. אולם כשהעיקרון הזה לא מיושם הוא מגביר את השנאה כלפי היהודים. הוא מתפשט בלב האנטישמים ומורגש בהם בצורה טבעית, תת-הכרתית, בהתאם לחוקים האינטגרליים של העולם הגלובלי.

אם האנטישמים מאמינים שאנחנו יכולים להביא רע, אז כנראה יש לנו את היכולת להביא טוב, והם צודקים. הטוב מתחיל בחיפוש מודע אחר השורש הרוחני שלנו – נקודה שבלב כל אחד מאיתנו, רסיס אהבה מהלב היהודי המשותף, ניצוץ אלוהי של השפעה שצריך לפתח בנו יותר ויותר.

אם נשתמש ברצון הרוחני העמוק שבנו ונבחר להתחבר בינינו כדי להיות מעבר אור לגויים, צינור חמצן לעמים, אז נזכה להשראה עליונה, לכוח חיובי, כוח בראשיתי שינטרל את השנאה. אז יתמלא מקום החלל שבלב השונאים בהערכה ובאהדה כלפינו.

מורי הרב"ש, הרב ברוך שלום הלוי אשלג, כתב כי "יש בכל אחד ניצוצות של אהבת הזולת. אלא שניצוץ אחד לא היה יכול להדליק את אור האהבה, לכן הסכימו שעל ידי התחברותם יחד, יעשה מכל הניצוצות שלהבת אחת גדולה" (מאמר "לעולם ימכור אדם קורות ביתו"). אומנם המפתח לשינוי בידינו, האסטרטגיה חקוקה בנו, אבל הקושי ברור. הלב שלנו סגור ומסוגר, מתקשח ברצון עבה יותר לטובת עצמנו, באהבה עצמית, באגו עקשן. לכן אנחנו נפרדים זה מזה, מפולגים בתוך ארצנו ומפוזרים על פני תבל. קשה לנו להושיט יד למפתח ולפתוח את המנעול שעל הלב, ועצם הכניעה למצב המכביד רק מזמינה עלינו צרות על צרות.

אני לא פוסל אסטרטגיה הכוללת חינוך, חינוך הוא ללא ספק האמצעי הבלעדי לשינוי, אבל לא לחנך את האירופאים, אלא את היהודים. זו האסטרטגיה שתנצח. לשם כך אנחנו זקוקים לרומם חשיבות ולהעלות מודעות לתפקיד הגורלי שלנו. ברגע שניתן דוגמה לחיבור לכל באי עולם – והדוגמה תלויה בעיקר במחשבות ובכוונות טובות – אז נהיה עם נבחר והעולם יסתובב וילך בדרכנו, דרך של חיבור ואהבה. וכמו ששר דוד המלך: "אז יאמרו בגויים, הגדיל ה' לעשות עם אלה; הגדיל ה' לעשות עימנו, היינו שמחים".