במהלך השנה האחרונה, שבה הפך הזום לכוכב קשר חברתי, התפתחה בתוכו גם רשת אפלה של אנטישמיות. פחדים קמאיים התחילו לשוטט במרחב הווירטואלי, דעות קדומות חידשו צורה, אמונות טפלות שבו מן המתים והשתלבו בעולם המודרני.
מכיוון שבשנת הקורונה אנחנו עוסקים, אז הטענה העיקרית היא שיהודים וישראלים יצרו והפיצו את הנגיף הארור, ודמות היהודי כמפיץ מחלות, שוב התפרצה לדלת הפתוחה של התודעה.
רוח הדברים היא שהיהודים פיתחו את הנגיף, ועכשיו הם מפיצים אותו בעולם כדי למכור לו חיסון מפניו, שממנו יתעשרו עוד יותר. לא רק בקבוצות קיצונים השתרשה התיאוריה, אלא היא גם כבשה לה מקום בליבם של חסידים חדשים, שלא היו מזוהים עם שנאת יהודים בכלל.
אבל הנגיף בכלל התפשט מסין, אז מה הקשר אלינו? למה כל פעם שמעלים דרמה חדשה בתיאטרון העולמי, בין אם קוראים לה משבר כלכלי, מגפה קטלנית, או חרפת רעב, אנחנו נדחפים שלא מרצוננו למרכז הבימה, מוארים באור סנוורים ונתפסים בלתי מוכנים לתפקיד? מנכ"ל פייזר אפילו הושווה למנגלה יימח שמו. למה, מי אנחנו, הישראלים? מי אנחנו, העם היהודי?
אנחנו קבוצה קטנה שיצאה והתנתקה מהזרם המרכזי של האנושות בתקופת בבל העתיקה לפני כ-3,800 שנה. האגואיזם התחיל אז לכרסם בתרבות האנושית ולאכול בבשרה, ועתיד היה להמשיך עד שיפגע בה אנוּשוֹת ויפורר אותה מבפנים. אלא אם תיאבק בו ותירפא ממנו.
אברהם בן תרח, שהיה בן המקום והזמן הבין לפני כולם. הוא הלך וצעק, התחנן והסביר שזה מה שקורה לנו, תראו, אנחנו חייבים לעצור עכשיו כשעוד קל לעקור את הרע הזה מתוכנו. בעוברו כך ברחבי מסופוטמיה הוא זכה לתהלוכות של לעג שליוו אותו. אבל בכל מקום בו עבר, היה מישהו שכן הזדהה, כן הבין על מה הוא מדבר. מצד אחד היו אלו אנשים שבהם האגואיזם היה דווקא מפותח במיוחד, מצד שני הייתה בהם איזו נורה שאותתה ואמרה, שזה לא בסדר, שצריך להתמודד עימו.
זו הייתה החבורה שהתקבצה סביב אברהם. הוא הוביל אותם לארץ כנען, ישראל. התפתחותה וצמיחתה של האומה הייתה דרך עבודה קבוצתית על האגו שגדל בה. יחד עם אברהם הם יישמו את השיטה שגילה, להתחבר על פני האגו המפלג ביניהם. הם עבדו קשה והצליחו להתאחד. בקשר שיוסד ביניהם על פני השנאה שהאגו יצר, התגלתה להם מהות כוח הטבע, אהבה.

אבל ככל שגדלנו, גילינו שגם הרצון האגואיסטי גדל עימנו. לפני הכניסה למצרים הייתה קפיצה מטלטלת שמתוארת דרך סיפור עשרת האחים, ואחרי הכניסה למצרים התחלנו להתרבות מאוד, זאת אומרת הרצון לקבל גדל עוד יותר, עד כדי כך שכבר לא יכולנו לשלוט בו, התחלנו להסכים עם פרעה, להשתחוות למלך "האגו".
בסוף לא נותרה ברירה, עם המכות יצאנו ממצרים. וכל העבודה שלנו כל אותו זמן הייתה בקבוצה הזאת, שנקראת "עם ישראל", שהיא לא עם בכלל אלא קיבוץ גלויות. העבודה על הקשר בינינו הייתה לקבוע בו את שליטת הכוח העליון עלינו, יישום של הכלל הגדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך", מימוש חוק הטבע, אהבה על פני השנאה. מעולם לא הייתה לנו מלאכה אחרת, מטרה אחרת, ייעוד אחר.
וכשהגענו לזה, קיימנו את עצמנו ונעשינו לאומה, קבוצה של אנשים שבניגוד לטבעה האנושי, בניגוד לרצון לקבל שבוער בהם, התחברו ביניהם. קבוצה שאומרת, לא חשוב לי מאיפה אתה, היא לא מבדילה בין לאומים, גזעים ומדינות. כולנו בני אדם ואין בינינו הבדלים. כולנו אחים ועלינו לתת נוכחות לכוח הטבע בינינו, לחוק האהבה.
את שיטת הקשר הזאת היינו אמורים לסיים לפתח בינינו ואז להגישה לעולם, עד שכולו יהיה מלוכד כאיש אחד בלב אחד, עד שכוח הטבע שולט בו, שאהבה היא לחם חוקו.
לא פלא שמאחר ושכחנו את תפקידנו ונעשינו ראש לאגואיסטים במקום להגשים את החזון ולהפוך לחלוצי האלטרואיזם, אנחנו מוצאים את עצמנו פעם אחרי פעם במרכז הבימה, חסרי מילים, בתפקיד האשמים תמיד. אם נחזור לעבוד על החיבור, יהיה לנו הרבה מה להגיד. ואז העולם יקשיב.