שנאת היהודים אף פעם לא הייתה מושכת כמו שאומרים, גם לא כשהייתה צעירה מאוד. אבל היום היא מכוערת כמו שלא הייתה מעולם. ולמרות שכולנו היינו מעדיפים לדבר על נושאים אחרים, המציאות מראה שאין לנו הרבה ברירה. אם אנחנו רוצים להיפטר ממנה ולמלא במקומה דברים נעימים יותר, עלינו לחקור ולהתעמק בה.

וזוהי האבולוציה של השנאה השמית על רגל אחת: תחילה לבשה האנטישמיות הקדומה כסות אלילית. כשאברהם אבינו אסף את תלמידיו הראשונים, אי-שם בבבל העתיקה, ולימד אותם שיש רק כוח אחד במציאות – חוק רוחני של אחדות וחיבור – הייתה זאת התנגשות חזיתית בעולם האמונות של הציביליזציה המסופוטמית. מניין האלילים במחוז דאז לא נפל מכמות בני האנוש וכולם עבדו צלמים בשמחה. לפיכך נתפסה תורת אברהם כמבזה ומזלזלת בשאר התורות, ומשכה על קבוצתו של אברהם אש צולבת.

עברו השנים, וקבוצת תלמידיו של אברהם התרחבה ונקראה על שם הנכד – ישראל. הם הצליחו וכשלו לסירוגין בגילוי הכוח האחד, ועשו מאמצים רבים בעבודת החיבור ביניהם על פני האגואיזם הגובר והמפצל. שאר האנושות מצידה עברה גלגולים של התפתחות בחומר, עד שיום אחד הגיחה הנצרות לעולם, והאנטישמיות לבשה מחלצות של דת, וכעת הואשמו היהודים בצליבתו של ישו המושיע.

במשך הזמן הייתה נדידה: יהודים שמאסו בעבודת החיבור הסיזיפית המירו את תורתם, וגרים לעומתם, שנמשכו לאיחוד בית ישראל הצטרפו לדת אברהם. בהדרגה היטשטשו חוקי החיבור ונמחקו מלב ישראל, ואת מקומם תפסו המנהגים וזרמי החיים, עד כי בימי הביניים החמירה השנאה ליהודים והתקשטה בעלילות דם וזוועה. היהודי נתפס בין האומות כשטן בהתגלמותו, כזה שרק טבילה תרחץ את העולם מסירחונו.

אט-אט פסקו היהודים כמעט כליל מהמאמץ לחיבור. השריר הלבבי הזה כמו התנוון בהם. הם אימצו את נימוסי הגלות והרבו בניצול ידיעתם את הטבע למטרות גשמיות. המוח היהודי נכנס לפעולה. בהתאם התפתחה וגברה השנאה אליהם – מאנטישמיות דתית לאנטישמיות בבגדי חולין – והיהודים נרשמו כמפגע חברתי: היהודי הוא מי שחומד לנו את הכסף, הוא מי שמשתלט לנו על העמדות הבכירות במשטר, הוא מתבלט, הוא שולט, הוא משפיע לרעה על כל האוכלוסייה. מכאן והלאה צמחה האנטישמיות הגזעית, זו שראינו בשיא פורענותה במלחמת העולם השנייה.

הקמת מדינת ישראל איחדה אותנו לרגע, היהודים, אבל כמו אגוזים בשק, האיחוד היה חיצוני ובפנים שרר פילוג קשה לפיצוח. במקביל נתפרה לאנטישמיות חליפה חדשה בדמות אנטי-ישראליות – ביקורת חריפה על התנהלותה המדינית של ישראל.

היום, שבעים ושתיים שנה מאז בנינו בית לאומי, הגענו למצב ששכחנו כמעט לגמרי את ייעודנו הטבעי, את חובתנו להתחבר כעם ולשמש מגדלור לספינת העולם שמיטלטלת בגללנו באינסוף משברים. האנטישמיות בתגובה כבר לא בוחלת בסגנון כזה או אחר. כל לבוש מתאים ולבושי השנאה לדורותיהם מסתובבים בערבוביה בעולם: האנטישמיות הדתית, בעיקר מצד האסלאם. אנטישמיות צלבי הקרס, הלוא היא השנאה הגזעית. האנטישמיות החברתית, זו שמאשימה את היהודים בחמדנות ובנצלנות. והאנטישמיות המדינית, המחרימה את פעולות ישראל.

המקובלים כותבים לנו כי "עובדה היא שישראל שנואים מכל האומות, אם מטעם דת, אם מטעם גזע, אם מטעם קפיטליזם, אם מטעם קומוניזם, אם מטעם קוסמופוליטי וכו'. כי השנאה קודמת לכל הטעמים, אלא שכל אחד פותר שנאתו לפי הפסיכולוגיה שלו" ("כתבי הדור האחרון").

הם גם כותבים ומזכירים, שכאשר אסף אברהם את קבוצת תלמידיו, אבות של אבות אבותינו, הוא לימד אותם שהם נוצרו להיות בחינת מעבר מהכוח העליון האחד לכל אומות העולם. שם הקוד: אור לגויים. אם ננסה להתקרב זה לזה, מעל הדחייה הטבעית שקיימת בנו, מעל האגו המבדיל והמפריד, אז נעורר כוח חיובי; נעורר בינינו את הכוח האחד, את האור, והוא יתפשט לעמי העולם. די בהסכמה בעלמא, הקטנטנה ביותר, כדי שיתחלף פרצופה המעוות של האנטישמיות, ונלבש על השנאה צורה חדשה, צורה של אהבה.