דו"ח האנטישמיות, מה לנו כי נלין?
יום הזיכרון הבינלאומי לשואה שמצוין היום (27 בינואר) הוא הזדמנות טובה לתחזיות וסיכומים בנוגע למגמות האנטישמיות בעולם. השנה החולפת אינה יוצאת דופן.
הדו"ח השנתי שפרסם משרד התפוצות מדגיש את העובדה המעודדת שהשנה לא בוצעו פיגועים קטלניים נגד יהודים מחוץ לישראל, אבל מדגיש כי חיי היהודים באירופה נפגעים כתוצאה מאיסורים על שחיטה כשרה ועל קיום מנהגים יהודיים אחרים. למעשה, מדינות אירופה רומזות ליהודים שהם לא רצויים במדינותיהן.
בארה"ב הקהילה היהודית מתרגלת לאווירה הדומה לזו שבאירופה, תשעה מכל עשרה יהודים מוטרדים מהאנטישמיות הגוברת שם. בצל מגבלות הקורונה והסגר הכמעט תמידי, מדד האנטישמיות במרחב הווירטואלי זינק, ותיאוריות הקונספירציה נגד יהודים מתלקחות ברשתות בכל פעם שמתרחשים אירועים שליליים, ובשנת הקורונה לא היו חסרים אירועים כאלה.
הדו"ח של משרד התפוצות משתרע על פני יותר מ-140 עמודים מפורטים, אבל כלום לא יכול להסתיר את העובדה שהוא חסר משמעות. הוא לא פותר דבר, לא משנה את תפיסת המציאות ולא משרת איש מלבד אלה העוסקים בו. גם בשנה הבאה הדו"ח הזה ישכפל את עצמו, יעמיק וירחיב על תופעות מדאיגות נוספות, ולבסוף יישכח למחרת יום הזיכרון.
במשך אלפיים השנים האחרונות, מאז חורבן בית המקדש השני, אנחנו מאשימים את העולם בצרותינו בזמן שאנחנו בעצמנו לא עשינו דבר כדי לפתור אותן. במקום זאת אנחנו מונים את הפעמים שעינו אותנו, שגורשנו והושמדנו. אך תיעוד האכזריות של האומות כלפינו לא הפחית את השנאה כלפינו במשך אלפיים השנים האחרונות.
אבותינו לא היו כאלה. הם לא האשימו את נבוכדנצר מלך בבל בחורבן בית המקדש הראשון, אף שהיה הכובש שהחריב אותו. כמו כן, אבותינו לא האשימו את טיטוס המפקד הראשי של הלגיון הרומי בירושלים בחורבן בית המקדש השני. אלא אף שבשניהם היו אירועים מחרידים כמעט כמו בשואה, הם האשימו את עצמם בשני החורבנות בהתנהגות המוטעית שלהם אחד כלפי השני.
אף על פי שאבות אבותינו ידעו שטיטוס פרץ את חומות ירושלים והגלה את העם, הם כתבו שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. אפילו כמה שנים לאחר מכן, רבי עקיבא הגדול, שתלמידיו כתבו את המשנה ואת ספר הזוהר, לימד כי "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. אף על פי כן, מאותה תקופה ואילך, אנו מטפחים נרטיב של התקרבנות, שלא באשמתנו אנחנו מיוסרים, מגורשים ונרצחים. מדוע הנרטיב השונה? האם נבוכדנצר וטיטוס לא גירשו ורצחו אותנו? הם בהחלט עשו זאת, אז מדוע אבותינו נטלו את האשמה על עצמם ולא הפילו אותה על אויביהם?
ההבדל המהותי בין היהודים בימינו ליהודים אז הוא שאבותינו, והמנהיגים ידעו מדוע הם שייכים לעם היהודי. הם ידעו שלהיות יהודי אין פירושו קיום שטחי של מנהגים, אלא שבועה, מחויבות להיות אומה למופת. הם ידעו שלהיות יהודי פירושו לחתור לאהוב לרעך כמוך, לגבש אחריות הדדית בתוך האומה ולהוות דוגמה לעולם לאחדות מעל המחלוקות. גם אז היו לנו אינספור סכסוכים כמו שקורה היום, אבל ידענו שעלינו לשמור על אחדות האומה שלנו מעל השסעים, ואילו היום אנו משמיצים זה את זה על כך שלא מסכימים עם דעתנו.
אבותינו ידעו שעלינו להקרין אחדות, ואם לא, אז שליטים זרים יבואו ויענישו אותנו. אנחנו, לעומת זאת, לא מקדישים מחשבה שנייה לאחדות, וכאשר שליטים זרים מענישים אותנו, אנחנו מאשימים זה את זה ולא מבינים שבכך אנו רק מחזקים ומעצימים את אויבינו.
דבר לא השתנה מאז הקמת האומה שלנו. אנחנו עדיין מוכים כאשר אנחנו מכים זה את זה, ומשגשגים כשאנחנו מתאחדים. עד שנלמד את הלקח הזה, ארגונים ימשיכו לפרסם דוחות חסרי טעם שאף אחד לא דואג לטפל בהם מלבד האנשים שמתפרנסים מכתיבתם. דיווחים אלה לא ימנעו את האסון הבא, אך אחדותנו כן. הבחירה, כמו תמיד, היא בידינו.
