מאז הכריז משרד הביטחון על שישה ארגונים אזרחיים המסונפים לארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין" ביהודה ושומרון כעל ארגוני טרור, משוגרים לאוויר חיצי ביקורת ללא הרף. הן בקואליציה והן באופוזיציה תקפו, וגם הממשל בארה"ב דורש הבהרות.

כמו גלגל מסתובב הסיפור: אנחנו קובעים שאותם ארגונים פועלים מתוך שאיפה להרוס אותנו, והארגונים מיתממים שהם בסך הכול פועלים למען ילדים ונשים בשטחים ועוד מטרות יפות למען זכויות האדם. למרות שכולם מבינים שאין אמת בדבריהם, אנחנו זוכים לשורה של גינויים וציוצים, וחוזר חלילה.

הסיפור הנצחי הזה מתבסס על רוח האנטישמיות הנושבת בעולם, הן מצד הנצרות והן מצד האסלאם. ומה כבר אנחנו יכולים לעשות מלבד לנסות להפריך את הסיפור, לגלות כמיטב יכולתנו את הכוונות המכוערות שעומדות מאחורי המילים היפות ולחזק את הנרטיב שלנו?

אומנם המאמץ הזה מצידנו מסוגל לדחות ולעכב את שיטפון השנאה והטרור, אבל לא לסתום לחלוטין את הסכר, מכל שכן לסגור אותו לתמיד. כי האמת היא שהשנאה אלינו לא צריכה שום תירוצים, לא נזקקת להיגיון בריא ולא להסברים בהירים – אפילו הוכחות חותכות לא ישנו אותה. לכן גם אם נוכיח את עמדתנו בצורה הדוקה שאין בה אף חור, נמשיך להיתקל בקיר של תיעוב שנובע מתחושה פנימית שאנחנו מיותרים בעולם. יהודים שאינם מביאים תועלת.

זאת הסיבה שלא על דיבורים והסברים אנחנו צריכים לשים את עיקר כובד המשקל, אלא על מעשים שיוכיחו שאנחנו נחוצים מאוד, שהעולם לא יכול בלעדינו, שיש לנו בידיים משהו טוב להביא לו. אז יהיה משקל למילים שלנו, והעולם יהיה כולו אוזן.

בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, ששת מיליון הנספים שלנו סיפרו את זכותנו לשבת כאן. והיום? הרי מדינת ישראל לא יכולה להתקיים לנצח בזכות מתיה, היא צריכה להוכיח שהיא יושבת על אדמתה כדי להביא חיים, להיות אור לגויים.

ואין בנו חיים היום, גם לא מה לתת. רוב הישראלים מוכנים לעזוב את הארץ וללכת לכל הרוחות אם רק תיפול לידיהם הזדמנות לשפר את חייהם הגשמיים. הילדים גדלים באווירה של פזילה לראות איפה בעולם אפשר להצליח יותר. אם כך, מה העילה להחזיק את המדינה? בגלל שאין לנו עדיין לאן לנסוע, לרוץ, לברוח?

המדינה שלנו חיה ללא רוח, ללא עתיד, ללא חינוך לאומי נכון. אנחנו חייבים לשנות את עצמנו, את הקשר בינינו, את האווירה הלאומית הפנימית שלנו כאן במדינת ישראל. לחנך את עצמנו על ברכי אהבת הזולת, על הכלל "ואהבת לרעך כמוך" – להרים את הדגל הזה של היהדות האמיתית, לא הפורמלית. כאשר זו תהיה הרוח כאן, המונים מאומות העולם יימשכו ויבואו לנשום את אוויר הפסגות הזה. אז לא נצטרך להסביר ולא להצטדק.

במקום לתת דוגמה יפה כזו לעולם, אנחנו ניצבים כעת מול פני האנושות ונותנים דוגמה הפוכה – החל מהתנהגות הממשלה ועד להתנהלות בגני הילדים – כולם נמצאים בתחרות זה עם זה, מצפצפים זה על זה. רק בחסדי ה' אנחנו עוד קיימים כאן עם כל הפשלות שאנחנו עושים יום יום.

אלו דברים שצריך לחזור ולהסביר – קודם כול לעצמנו. שונאי ישראל הגדולים ביותר הם אנחנו עצמנו, כי ישראל היא בראש ובראשונה מושג רוחני של חיבור, של אהבה, של תמיכה ודאגה הדדית – ואנחנו בשנאה זה לזה, בדחייה זה מזה, מביעים שנאה, בוז וזלזול ברעיון היהודי, בועטים בחוקי הכוח העליון. אין פלא שכולם מתייחסים אלינו באופן דומה. אנחנו בעצמנו זורעים את השנאה באוויר הבינלאומי וקוצרים את התבואה בהתאם.