בשבוע שעבר החליט בית הכנסת "צדק שיקגו" בארה"ב להגדיר עצמו רשמית אנטי-ציוני. בהודעה שהתפרסמה בשם קהל מאמיניו נכתב כי "שלושת אלפים המתפללים של 'צדק שיקגו' מגנים בחריפות את קיום מדינת ישראל המשמרת את הרוב היהודי על ידי גירוש פלסטינים והריסת בתיהם. כמו כן התנגדות לציונות אינה אנטישמיות כי היהדות קיימת הרבה לפני מדינת ישראל בעלת האידיאולוגיה הלאומנית".
תופעת ההתנגדות והשנאה של יהדות התפוצות למדינת ישראל אינה חדשה. במשך השנים פגשתי קהילות יהודיות רבות שמתנגדות למדינת ישראל, גם אורתודוקסיות וגם רפורמיות, ואני לא רואה הבדל גדול בין העמדות שלהן לבין העמדה של בית הכנסת בשיקגו.
בעיניי התנגדותם היא רק תופעת לוואי לא נעימה להתנהגות שלנו בישראל. אנחנו עצמנו מפורקים בינינו, שונאים את עצמנו, ובכך מעוררים דחייה כלפינו והזדהות עם אויבנו.

נוח להאשים את האנטי-ציונים באיבה שלהם למדינת ישראל, אבל למעשה לא הם קובעים את הרגשות שלהם כלפי המדינה היהודית, אלא המדינה היהודית עצמה, כלומר אנחנו.
כשהיהודים בישראל מתנגדים לארצם, כשהם מבזים ומכפישים זה את זה, הם מעוררים בעולם דחייה ושנאה ליהודים באשר הם, וכתוצאה יהדות התפוצות שונאת את מדינת היהודים שגורמת לאומות לשנוא אותם.
אם לא נתחיל לשאוף לאיחוד על פני הפילוג, יהדות ארה"ב וכל העולם איתה ידרשו את ביטולה של מדינת ישראל. כבר היום גופים רבים, כולל קהילות יהודיות ברחבי העולם, מאחלים לנו שנתפזר. בינתיים הם סובלים אותנו בשקט, אבל אם נמשיך להתפורר מבפנים, העולם יהפוך קולני יותר בדרישותיו ויהיה נחוש בפעולותיו לביטול מדינת היהודים.
אנחנו מתייחסים לאנטי-ציונים כמתנגדים למדינת ישראל, וכך גם הם מרגישים. אבל למען האמת, מדינת ישראל מיועדת להיות ביתה של ישראל הרוחנית – להחיות בה את הערך המרכזי של תורת האמת: "ואהבת לרעך כמוך". אלא שאנחנו הולכים בכיוון הפוך, מתרחקים זה מזה ומאבדים כל שארית של רוח.
אם נמשיך להחשיב רק את הנוכחות הפיזית שלנו בארץ ישראל כתמצית ההוויה היהודית, אז אין לנו זכות להתלונן על ההתנגדות העזה שעוד תגדל כלפינו. אבל אם נתחיל להתמקד ברוח האומה ולחדש את היחסים החברתיים בינינו, העולם יתמוך וייחל להצלחתנו, כמו שכתוב "כי מציון תצא תורה", כלומר מתוך שנממש בינינו את הכלל "ואהבת לרעך כמוך", יצא לגויים האור שהובטח להם פעם.