אווה היימן, נערה יהודייה בת 13, כתבה באביב 1944 יומן אישי. שלושה חודשים, עד שנלקחה מבודפשט אל מותה באושוויץ. 75 שנה בדיוק חלפו מאז, ו"הסטורי של אווה", מיזם מבריק באינסטגרם, מתחקה אחר חייה ומנגיש לדור הצעיר הצצה "מודרנית" לאותם ימים אפלים.

בעוד עולמנו התרבותי התכווץ למסך סמרטפון, עולמנו הפנימי צריך להתרחב. בעוד השואה נדחקת לשולי הזיכרון ההיסטורי, עלינו דווקא להתאמץ ולחקור, לשאול על העבר והעתיד, ולדרוש תשובות מספקות לכל השאלות. לפחות להפיק תובנות ולקחים ולהאיר את המציאות באור חדש.

אם אווה באמת הייתה בחיים היא הייתה תוהה ושואלת איך ייתכן שבשנת 2019 האנטישמיות מרימה את ראשה המכוער בכל פינה ובכל שפה? איך ייתכן שהיהודים עדיין העם הכי נרדף בעולם? איך אותה שנאה יוקדת פורצת גם בהונגרים ובגרמנים וגם באמריקאים וברוסים? איך ייתכן שהמוח היהודי המבריק, זה שמסוגל להטיס חללית לירח ולקטוף אוסקר, לא מצליח לנצח את השנאה כלפינו במשך אלפי שנים?

אומנם דרכה חיננית וחיוכה תמים, אבל אווה בטח כבר מספיק מנוסה לומר, שלא, השנאה כלפינו לא נובעת מתוך קנאה. לא שונאים אותנו כי אנחנו חכמים מכולם, מוצלחים מכולם, בעלי כושר המצאה; גם לא כי אנחנו שולטים במדיה, בבנקים ובמסחר.

אווה כבר הייתה מעלה על דעתה שיש סיבה עמוקה יותר לשנאה הבלתי מובנת, שאולי האנטישמיות היא סוג של חוק טבע? תופעה שלא ניתנת למחיקה? מכה שמחייבת לעצור ולשאול שאלה עמוקה? אז, היא אולי הייתה מטה אוזן לשמוע את מה שאומרים השונאים: היהודים אשמים בכל הרוע האנושי; הם עושים לביתם, דואגים לעצמם.

היא הייתה גם חוזרת למקורות ולומדת מהכתובים, שכן, יש קשר פנימי והדוק בין ישראל לאומות העולם. שהעם היהודי מחויב לסלול לעולם את הדרך לאחדות מעל כל ההבדלים. שהאחדות האנושית היא, ולא שום דבר אחר, הפתרון היחיד לכל הרעות החולות שבעולם.

אווה הייתה מפנימה, וכנראה גם מחצינה בסטורי קצר, שהאנטישמיות תימשך ותגבר. שרק כשנתאחד מעל הכול וניתן דוגמה למופת, נסלול לעולם דרך מוארת לאחדות. אולי אז הייתה מפרסמת בחשבונה את מה שכתבו בתקופתה: "בישראל שורה סוד האחדות של העולם".