חנוכה של אנטישמיות
בחור שחום-עור גדול וחזק נכנס עם מצ'טה מבעיתה לביתו של אחד הרבנים המקומיים בעיירה מונסי בניו יורק, והתחיל לדקור יהודים. חמישה עשר בני אדם נפצעו, בהם שניים באורח קשה. כך התפוצצה לה מסיבת חנוכה טיפוסית, חג האור והשמחה הפך באחת לחשוך ומפחיד.
האירוע האנטישמי הזה חותם שבוע מזעזע של עלייה דרמטית באירועים אנטישמיים. כמעט שאין יום ברובע ברוקלין, למשל, שבו יהודי לא סופג אלימות קשה מאלמונים הנתקלים בו בקרן רחוב. וכעת, אחרי תשעה פשעי שנאה בימי החג, משטרת ניו יורק תגביר את האבטחה בשכונות היהודיות.
אולם קשים וכואבים ככל שיהיו, שום פעילות נחושה נגד גילויי האנטישמיות הגוברים, לא תועיל ולא תמנע הישנות מקרים אלו. ישנה נורמליזציה של תופעת האנטישמיות בקרב הציבור האמריקני. להוציא את מדינות ערב, באף מקום בעולם אין אנטישמיות גדולה מזו שבארה"ב, כך, שצודקים אותם יהודים-אמריקאים שחשים כאילו הם גרים בגרמניה לפני עליית הנאצים. הפחד שלהם מהעתיד הלא-נודע מוצדק בהחלט.
מה שקרה אז בגרמניה הנאצית עלול להתחולל היום בארה"ב התרבותית והנאורה. אולי החל משורות אלה ואילך מרבית יהודי אמריקה יאטמו את אוזניהם למשמע הדברים ויצקצקו בלשונם למחשבה המופרכת הזו שאסון כבד עלול לפקוד אותם במולדתם, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אבל המציאות כיום מוכיחה זאת. אבטחה כבדה סביב מוסדות יהודיים לא תמנע את הבעיה ובטח לא תפתור את שורשה.
ספר התנ"ך מכובד על רוב אזרחי אמריקה. ושם כתוב, שחור על גבי לבן, שעל עם ישראל להיות מחובר כאיש אחד בלב אחד, לחיות בערבות הדדית על פי הכלל הגדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך". אלה לא מילים ריקות, זה צו השעה. האיחוד בין היהודים לא נועד להביא רק להם פריחה ושגשוג רוחני, אלא תכליתו היא להקרין לכל העמים. תפקיד העם היהודי להיות "אור לגויים", להעניק שיטה יישומית ודוגמה לאחדות לכל אדם בעולם.
הבעיה אינה באנטישמים שחשים בקרבם עוינות כמעט בלתי מוסברת כלפי היהודים. הם מצידם מבטאים את הכמיהה שלהם לאיחוד בין היהודים, כזה שימלא באור וחיות את כל החללים האפורים של חיי היומיום. אלא שיהודי אמריקה אינם שומעים. לא מריחים את הסכנה. הם מחונכים להיות נאמנים למולדתם, שאט-אט דוחה אותם ממנה.
הסימנים שרק מחמירים, ממש כמו שקרה בגרמניה של שנות השלושים, מעוררים לעשות את הבחירה היהודית הנבונה: ישנה הזדמנות להתלכד יחד, ולבלום את הזרוע האנטישמית המכוערת מלהכות חזק. אולם מרגע שחלון ההזדמנויות ייסגר, ירד ענן שחור כבד ויאטום לחלוטין את הקול הקורא הזה. כן, הקול הזה ממש. אז, כמו שכתבו חז"ל, "בשעה שניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע".
בזמן עליית היטלר לשלטון בשנת 1933, שנתיים לפני מותו, נשא הרב קוק דרשה בעיר העתיקה בירושלים, ובה הוא דיבר על השואה האיומה, שש שנים לפני שהחלה. "אם אי אפשר לתקוע בשופר כשר לגאולה באים אויבי ישראל ותוקעים באוזנינו לגאולה. הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר, הם מתריעים ומרעישים באוזנינו ואינם נותנים לנו מנוח בגולה… עמלק, פֶּטְליוּרָה, היטלר וכו' מעוררים לגאולה. ומי שלא שמע קול השופר הראשון, ואף לקול השופר השני הרגיל לא רצה לשמוע כי אוזניו נאטמו, הוא ישמע לקול השופר הטמא, הפסול, בעל כורחו ישמע" (מאמרי הראי"ה א', עמ' 268-269).
היום הנשיא טראמפ הוא פרו-ישראלי, אבל בבחירות הקרובות, או אולי בבאות, השלטון עלול להתחלף, וייתכן שיקום מנהיג עם הרבה פחות אהדה כלפי היהודים. אז עלולה התקשורת לצמצם את דיווחיה על אירועים אלימים נגד יהודים, והאנטישמיות תקבל תפנית חדה יותר, בטח לא חיובית.
כל עוד האוזניים שומעות שהכול תלוי בחיבור בינינו, עם ישראל. כל עוד ניתנת לנו הזדמנות להסביר, לשכנע ולהפיץ ברבים את שיטת החיבור של חכמת הקבלה, חובה על כל אחד מאיתנו להאיץ. זה אפילו פשוט משנדמה, די להסכית לשירי הילדים בחנוכה כדי להפנים מסר לבבי וצלול: כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן.
