"עובדה היא, שישראל שנואים מכל האומות, אם מטעם דת, אם מטעם גזע, אם מטעם קפיטליזם, אם מטעם קומוניזם, אם מטעם קוסמופוליטיות, וכו'. כי השנאה קודמת לכל הטעמים. אלא שכל אחד פותר שנאתו לפי הפסיכולוגיה שלו" ("כתבי הדור האחרון").

במילים אלה בחר בעל הסולם, הרב יהודה אשלג – גדול המקובלים של המאה העשרים – לתאר את מגוון טעמי השנאה כלפי היהודים. אם היה כותב היום, היה ודאי מציין סוגי שנאה נוספים, ומרחיב את הסיבה לכך שישראל שנואים גם על רקע אינטלקטואלי, רקע ציוני, פוליטי, חברתי, כלכלי, תרבותי, להמשיך?

אפשר להסכים בפשטות שהמכנה המשותף לטעמים השונים והמרובים הוא שנאת הזרים. אדם שונא את מי ששונה ממנו, זר לערכיו ולהשקפת עולמו, את מי שלא מבין אותו לפי הטבע שלו, מורגש רחוק ממנו, פועל לרעתו, או פשוט הפוך לו. אבל כל אלה הם לא בהכרח אנטישמיות.

אנטישמיות היא שנאה בתוך שנאה. תת-קטגוריה מיוחדת של הגזענות. אנטישמים שונאים את היהודים רק כי הם יהודים. לא כי הם שחורים או לבנים, גבוהים או נמוכים, גם לא בגלל שום תכונת אופי או גורם חיצוני, אלא רק כי הם שייכים לשבט הזה שנקרא "יהודים".

לכן בעוד שאת הגזענות לגווניה אפשר לשנות ולהטות במידת מה, הרי שהאנטישמיות לעולם תישאר עימנו. הגזענות יכולה להתעצב בהתאם להשפעת הסביבה – היום לקבל ביטוי כזה ומחר ביטוי אחר. אבל האנטישמיות לא תיעלם. היא תופעה נצחית, חוק טבע שלא מרפה.

אנחנו מורגלים לכנות את משבי השנאה מצד העולם בשם גלי אנטישמיות. ואכן הגלים יכולים לעלות ולרדת, להשתולל או להירגע, לשקוט לזמן מה כשהאנושות טרודה בעיסוקים אחרים, אבל השנאה עדיין רובצת שם במרתפי הנפש, מחכה להזדמנות הבאה לפרוץ ולהכות.

השנאה ליהודים פועמת מדור לדור. היחס העוין נמשך כבר אלפי שנים, רודף אותנו ומפתיע בכל פעם במקומות חדשים. כמו שרשרת המקובלים לפניו, גם בעל הסולם מסביר שהיחס השלילי נובע מהסיבה שהיהודים נושאים בתוכם "נקודה שבלב" – נקודה קטנה שקושרת אותם לכוח העליון, חלק מהכוח החיובי שבבריאה, ניצוץ של נתינה, זיק של אהבה, חלקיק של השפעה.

לאומות העולם אין קשר ישיר כזה, אבל יש בהם הרגשה עמוקה, תחושה עמומה ולא מודעת, שיש משהו מיוחד ביהודים. בתלות שלא ניתן להתירה, אומות העולם מרגישים שהיהודים הם מקור כל הרע, אבל הם גם מרגישים בתוך תוכם שהיהודים הם גם מקור למשהו אחר, טוב יותר.

הכמיהה לטוב הזה לצד הגורל שמכה בהם ללא הרף, מעורר בהם דרישה פנימית כלפי היהודים. תחילה התביעה היא חיובית, אבל כאשר הגויים לא זוכים לטוב שייחלו לו, הם מגבירים את הלחץ, והרגשת השנאה המבעבעת פורצת כלפי חוץ. זה ההסבר למקרי האנטישמיות המרובים כלפי היהודים. גם בתקופה האחרונה וגם לאורך השנים.

אם תשאלו את התוקפים "אבל למה? מה מקור השנאה?", אז חלקם יענו "מטעם דת" או "מטעם גזע", וחלקם יענו "מטעם הקפיטליזם" או "מטעם הקומוניזם", אבל המקובלים יידבקו באמת ויענו ש"השנאה קודמת לכל הטעמים".

האנטישמיות היא ביטוי לכוח העליון שמתגלה בכל אדם ואדם דווקא בשנאה ליהודים. למה? כי היהודים קיבלו מתנה, ניצוץ מיוחד מהאור העליון שפועל בהם, כוח רוחני המיועד לכל באי עולם, אבל הם לא עושים עימו דבר. לכן הלחצים הולכים וגוברים – לא במטרה להשמיד את היהודים, אלא במטרה לחייב אותם להשתמש נכון בנקודה שבליבם, ברצון הרוחני הייחודי שבהם. והלחצים לא ירפו ולא יירגעו עד שכל העולם, כל איש ואישה, ילד וילדה, כולם כאחד, יתמלאו בכוח החיובי, בהרגשה פנימית עילאית, בסיפוק עצום שעולה על כל החיים החומריים האלה.

הדרך היחידה להשתמש נכון בנקודות המנצנצות בליבם של היהודים היא ללקט אותן יחד, לחבר אותן עד להרגשה אחת. כשישראל מאוחדים ומלוכדים יחדיו, ולא בעת צרה, הם הופכים ללב אחד שפועם בגוף האנושות. הם מזרימים חיים. בעל הסולם כתב כי "האומה הישראלית נעשתה כמין מעבר שעל ידה יזרמו הניצוצות לכל המין האנושי שבעולם כולו, עד שיתפתחו ויוכלו להבין את הנועם ואת השלווה השרויים בגרעין של אהבת הזולת" (מאמר "הערבות").

אם המסר כל כך פשוט, והיהודים צריכים רק להתחבר ביניהם ומכוח החיבור לנטרל את השנאה העזה, אז מה הבעיה? הבעיה היא האגו הישראלי אשר מערים עלינו קשיים. היצר הרע שדוגר בנו ואוטם אותנו מלהתקשר לזולת. העקשנות היהודית קשת-העורף שגורמת לנו להתפלג, להתנצח, לריב, להסתכסך.

לשם כך הולכת ומתגלה בימינו חכמת הקבלה – השיטה לחיבור עם ישראל. כמו התורה, גם הקבלה מסכמת את הכלל העיקרי והגדול: "ואהבת לרעך כמוך". אם נלמד ליישם אותו בינינו, נהיה אור לכל הגויים. נשים קץ לאנטישמיות ונגלה שפע של טעמים חדשים.