מיכאל ברושטיין (מקור: רוסית)
הידעתם? בולגריה היא המדינה היחידה שאוכלוסיית היהודים גדלה בה בזמן מלחמת העולם השנייה. כדאי לשים לב לתופעה זו, מכיוון שהיא קשורה ישירות לפתרון הבעיה "הנצחית" של האנטישמיות.
מבחינה היסטורית, הקשר בין היהודים והבולגרים קיים זה תקופה ארוכה, עוד כשהשבטים הבולגרים-טורקים פלשו לשטח בולגריה המודרנית, הם גילו בה יישובים יהודיים.
לאורך ההיסטוריה היו עליות וירידות ביחסים בין היהודים לבולגרים, עם זאת ניתן לומר כי בהשוואה למדינות אירופאיות אחרות, יהודי בולגריה לא חוו לחץ מיוחד מהאוכלוסייה המקומית. זו הסיבה שקשה היה לדמיין כי התפתחותה של תנועה אנטי-יהודית שהחלה בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה תייצר הד כה חזק בבולגריה המאופקת והשלווה.
שיעור היסטוריה קצר: בשנת 1923, כשארגן היטלר את "הפיכת הבירה" במינכן, קם הארגון "רודנאיה זשיטה" בבולגריה. בשנת 1929 הצהיר הארגון על היותו ארגון פשיסטי, וכשלוש שנים מאוחר יותר, בינואר 1932, בהשפעת התעמולה האנטישמית הלא-מרוסנת של הארגון, נחטפו מספר יהודים בידי קבוצת קיצוניים בסופיה. במשפט, שעשה הרבה רעש, שובחו החוטפים כגיבורים והוכרזו כלוחמים למען הביטחון הלאומי של המדינה. ארגון זה יוזכר באופן יוצא דופן עשרות שנים לאחר מכן, אך עליו נדבר בהמשך.
מאז 1935 החלה בולגריה להתקרב לגרמניה הנאצית באופן רשמי. במאי הגיע שר הרייך הרמן גֶרינג לביקור בסופיה, וביולי נפגש הצאר בוריס השלישי עם אדולף היטלר בברלין. מאותו רגע הופכת המדיניות הבולגרית לאנטי-יהודית, ומיד מתעוררים הכוחות האנטישמיים באופן בולט וגלוי: במאי 1935 כבר מושלכת פצצה לבית הכנסת בעיר קיוסטנדיל.
במחצית השנייה של שנות ה-30 עלו במדינה הארגונים "רטניק", "ברניק" ואחרים, שפתחו מיד בתעמולה אנטישמית. הארגון הימני הקיצוני "רטניק", ששמו המלא הוא "איחוד הלוחמים למען קִדמה בולגרית", נוסד בשנת 1936 על ידי הפרופסור לאגרונומיה אסן קנטרדז'ייב. הנהגת הארגון כללה נציגים מכל שכבות האינטליגנציה. בין היתר, כלל הארגון את המפכ"ל העתידי לענייני יהודים, עורך הדין אלכסנדר בלב, ואת שר הפנים העתידי של בולגריה בממשלה הפרו-גרמנית פטר גברובסקי.
במאי 1938 לוחמי "רטניק" יצאו לרחובות סופיה בכוונה להכות יהודים. וב-20 בספטמבר 1939, בהסכמתה השקטה של המשטרה, הם ארגנו מצעד הפגנה בסופיה, ובשיאו ניפצו את חלונות הראווה והציתו את חנויות היהודים. "ליל הבדולח הבולגרי" הזה התרחש פחות משנה לאחר ליל הבדולח הנאצי המפורסם, שכידוע, התרחש ב-10-9 בנובמבר 1938. את האחריות על הפוגרומים הללו לקח על עצמו אלכסנדר בלב.
מעניין לדעת שחודש וקצת לפני הפוגרום בספטמבר, ליתר דיוק ב-13 באוגוסט 1939, קרה אירוע בהרי רילה שלא התאים כל כך למצב הכללי במדינה.
באותו יום עלתה קבוצה גדולה של נוער יהודי על מוסלה – ההר הגבוה ביותר בבולגריה המשתייך לרכס הרי רילה. הם נתקלו בשני פרשים, ולהפתעתם הסתבר שאחד מהם הוא לא פחות מאשר בוריס השלישי, מלך בולגריה. המלך ירד מהסוס ופתח עימם בשיחה. כשהתברר לו שהצעירים שהצטופפו לפניו הם יהודים, הוא נעמד באופן בלתי צפוי במרכז הקבוצה והורה לתעד את הסצנה הזו במצלמתו. מספר ימים לאחר מכן פורסמה התמונה מהמפגש בעיתון ראשי.
אחד הנוכחים באירוע, ניר ברוך, שהפך לדיפלומט ולסוכן מודיעין לאחר הקמתה של מדינת ישראל, מציין כי במהלך הפגישה המקרית עם המלך הם לא הרגישו מצידו יהירות או זלזול. יתר על כן, המלך ניסה להרגיעם כשהביעו דאגה מההתרחשויות האנטי-יהודיות במדינה.
השילוב של המדיניות האנטישמית שנקט המלך בוריס, לצד היחס האוהד שהפגין ליהודים מסוימים במדינה הוא עצמו נושא מרתק, אבל לדיון נפרד.
להגן על האומה מפני היהודים
בבולגריה המשיכה לצמוח התנהגות אנטישמית גסה ופראית. גם האליטה האינטלקטואלית הבולגרית השתתפה במרץ בתהליך. לדוגמה, מי שפרסמו את כתב-העת הפרו-נאצי "מולדת" היו חבר האקדמיה הבולגרית למדעים בוריס יוצוב, והרקטור של אוניברסיטת סופיה פרופסור בוגדן פילוב, היסטוריון וארכיאולוג, לימים ראש ממשלת בולגריה.
מאמצי האליטה לא היו לשווא. לקראת 1940 החלו הארגונים הפרו-נאצים לצוץ כפטריות אחרי הגשם: "בולגריה הצעירה", "התנועה החברתית העממית", "האב פאיסיי" ועוד. המסוכן שבהם היה "הברית של הלגיונות הלאומיים הבולגרים" בראשות עורך הדין איוון דוצ'ב, וברשותם "המשבר" – עיתון שהוציאו לאור אחת לשבועיים.
ב-15 בפברואר 1940, בזכות מאמציו של המלך בוריס, נכנס בוגדן פילוב לכהן כראש ממשלת בולגריה.
המלך ראה בו מפיץ נאמן למדיניותו הפרו-גרמנית. בנובמבר של אותה השנה הציג פילוב את טיוטת החוק "להגנת האומה" שנוסחה ברוח של מעשה החקיקה הגרמני: "חוקי הגזע של נירנברג". יהודי בולגריה היו בסכנת חיים.
החוק "להגנת האומה" נכנס לתוקפו ב-23 בינואר 1941. מאותו רגע נאסרו על היהודים: נישואין עם בולגרים, עיסוק במקצועות מסוימים, השתתפות בבחירות, בעלות על מניות, בעלות על אדמות חקלאיות ועוד. בנוסף הוטל עוצר על היהודים, והם היו מחויבים לענוד טלאי צהוב, לעבוד במחנות עבודה במשך כשישה חודשים בשנה, ועוד.
ב-1 במרץ 1941 חתם פילוב על מסמכים לגבי הצטרפותה של בולגריה להסכם התלת-צדדי ציר "רומא-ברלין-טוקיו", ועוד באותו יום נקראו כל הגברים היהודים בני 40-20 לגדודי עבודה. למעשה, היו אלה מחנות ריכוז. כ-15 אלף איש נאספו ב-15 מחנות.
ב-20-19 באפריל 1941, בהתאם להסכם בין גרמניה, איטליה והממשלה הבולגרית, ומבלי להכריז מלחמה, חצו חלקים מהצבא הבולגרי את הגבולות עם יוגוסלביה ויוון וכבשו שטחים במקדוניה ובצפון יוון.
ביולי 1941 אומץ "חוק מיסוי חד-פעמי על רכוש של אנשים ממוצא יהודי". למעשה, כל יהודי בולגריה היו חייבים במס זה, מכיוון שחוק זה כלל מימון פעולות ושירותים שונים בשביל הקהילה היהודית.
שבוע לאחר מכן, ב-29 ביולי 1941, ניתן צו חדש. מאז היהודים לא יכלו להחזיק בתי מרקחת, למכור תרופות ולעסוק בהובלות. שחקנים, אומנים, עיתונאים, פקידים ברכבת – אלה הם חלק מהמקצועות שנאסרו. נקבע אחוז מותר של מקצועות כגון: עורכי דין, אדריכלים, מהנדסים, ורק לשירות האוכלוסייה היהודית. במסגרת ההגבלות שהוטלו על היהודים בעניין הרכוש, החלה העברת רכושם לרשות ממשלתית ומכירת הרכוש היהודי.
ב-13 בדצמבר 1941 בולגריה הצטרפה רשמית למלחמת העולם השנייה. היא הכריזה על מלחמה נגד ארצות הברית ובריטניה. עם זאת, היחסים הדיפלומטיים עם ברית המועצות לא נותקו.
בולגריה התמודדה לא רק עם משברים פוליטיים, אלא גם עם אסונות טבע קשים. במרץ 1942 נהר הדנובה עלה על גדותיו והציף לחלוטין את העיר וידין. השיטפון העצום הזה השפיע לרעה על רוב תושבי העיר, כ-19 אלף איש במספרם.
מי שהצטיין במיוחד בהצלת תושבי העיר היה חזן בית הכנסת המקומי, אברהם (אברמיקו) בכר. לאחר שבנה כלי שייט מאולתר מחביות, הוא הציל במו ידיו 718 איש! הישג זה לא נעלם מעיני הרשויות. אברהם זומן לארמון המלוכה בסופיה, שם המלך בוריס ושר הפנים האנטישמי גברובסקי העניקו לגיבור היהודי את "אות הציון האזרחי" היוקרתי, ובנוסף קיבל פרס במזומן בסך 100 אלף לב בולגרי. הסיפור המדהים הזה הותיר חותם עמוק בזיכרונו של סמיון בן החמש, יורשו של המלך שנכח באירוע החגיגי, עד שבבגרותו הוא איתר את אברהם בישראל והזמין אותו לביקור אצלו בספרד.
חשוב לזכור, רצף האירועים הללו התרחשו בשנת 1942, אז בולגריה כבר הייתה בשליטתה המלאה של גרמניה הנאצית. לפיכך, למרות כל הניסיונות של ההנהגה היהודית במדינה שלא לעשות מהומה סביב האירוע הזה, שגריר גרמניה אדולף בקרלה, נציגו האישי של היטלר בבולגריה, גילה זאת.
התגובה לא איחרה לבוא. אברהם ומספר מנהיגי הקהילה היהודית בבולגריה נקראו לפגישה אצל בקרלה. בפגישה תקף בקרלה את אברהם בקללות גסות ובסטירות לפנים, וכינה אותו "חזיר יהודי שמרמה את העם בשקרים שלו". אחרי זה הוא לקח בחזרה מאברהם את הצל"ש שקיבל.
בולגריה מסגירה יהודים
בשנת 1942 החקיקות נגד היהודים החמירו עוד יותר. ב-5 ביוני התקבל חוק המעניק אזרחות בולגרית לתושבי השטחים הכבושים של מזרח מקדוניה ותראקיה. בפסקה הרביעית למסמך נאמר במפורש כי היהודים המתגוררים במקום אינם כלולים בחוק זה. לפיכך הם הפכו אוטומטית לחסרי אזרחות והיו מיועדים לגירוש מיידי.
ביולי 1942 הודיעו נציגי הממשלה הבולגרית בתשובה לפנייה גרמנית כי הם "מוותרים" על אזרחיהם המתגוררים בשטחי גרמניה, בארצות הכבושות על ידי גרמניה, ובאלו הנתונות להשפעתה.
באותו הקיץ נחקק חוק העברת סמכויות החקיקה של הפרלמנט הבולגרי (האסיפה העממית) לידי קבינט צר. החוק נגע ליהודים, ומאותו הרגע נחרץ גורלם של יהודי בולגריה על ידי המלך, ראש הממשלה, שר הפנים ושר הביטחון. חוק זה אושר על ידי המלך בוריס.
לבסוף, באוגוסט 1942, הוקם "הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים" תחת משרד הפנים של בולגריה. ב-30 בספטמבר מונה אלכסנדר בלב למפכ"ל לבעיה היהודית.
אלכסנדר בלב התחיל לעבוד בקנאות. עד מהרה כל יהודי בולגריה החל מגיל 10 החלו לענוד את טלאי "הכוכב הצהוב", ועל בתים יהודיים נתלו השלטים "בית מגורים יהודי", עם שמותיהם המדויקים של כל הדיירים. מייד החלו להתווסף לרשימה חוקים המפלים את היהודים. כעת גם נאסר על יהודים לבקר במעיינות החמים ובפארקי שעשועים, להאזין לרדיו, וכמו כן נאסרה בעלות על כל סוג של כלי רכב.
ב-2 בפברואר 1943 הסכימה בולגריה להסגיר לגרמנים 11,384 יהודים ממקדוניה היוגוסלבית הכבושה ומתראקיה היוונית. ב-22 בפברואר חתמו ראש הקומיסריון הבולגרי לענייני יהודים אלכסנדר בלב ותיאודור דנקר, עוזרו של אדולף אייכמן שהגיע במיוחד לסופיה, על הסכם גירוש של 20 אלף יהודים.
בסוף פברואר החלו להתפזר שמועות ברחבי המדינה לגבי גירושם המתקרב של יהודי בולגריה. ב-25 בפברואר נערכה בסופיה פגישה בין אחד ממנהיגי קהילת קיוסטנדיל, חיים בכר, וקרוב משפחתו של שר הפנים פטר גברובסקי. בעד סכום כסף טוב הוא הסכים להעביר מידע מסווג חשוב. היה מדובר בגירוש יהודים משטח בולגריה.
עורך הדין ניסים (בוקו) לוי, סגן יו"ר הקונסיסטוריה היהודית (הגוף המנהלי שהיה מופקד על חיי הקהילה היהודית), קיבל את המידע על הפעולה האנטי-יהודית הצפויה. מידע זה הועבר אליו על ידי ליליאנה פאניצה, מזכירתו האישית של אלכסנדר בלב. ממקור אחר נודע לבכר על הוראה בעל-פה שנתן אלכסנדר בלב, להכין עד ה-9 במרץ מחנה בעיר ראדומיר, לקליטת יהודים מהערים דופניצה, סמוקוב, סופיה וקיוסטנדיל.
ב-2 במרץ אישרה ממשלת בולגריה את הסכם מספר 127 בנושא גירוש 20 אלף יהודים מגבולות בולגריה. באותו יום אימצה ממשלת בולגריה את החלטה מספר 116 בדבר ביטול האזרחות הבולגרית ליהודים המתכוננים לחצות את גבול בולגריה. עד מהרה, שטף המידע הזה החל לקבל מימוש מצער. ב-4 במרץ, החל מהשעה 4 עד 7 בבוקר, נלכדו כל יהודי תראקיה והושמו במחנות בערים דופניצה וגורנה-ג'ומאיה.
ב-5 במרץ, הגיעו אל "הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים" בסופיה, כל הקומיסרים בבולגריה כדי לקבל את ההוראות האחרונות מאלכסנדר בלב.
באותם ימים הודיע ראש עיריית קיוסטנדיל לרוקח סמואל ברוך על המעצרים הצפויים של יהודים המתגוררים בעירו. סמואל מייד טלפן לאחיו יעקב (יקו), נציגה הלא-רשמי של הסוכנות בסופיה. ידידו הבולגרי היה צריך לעזור לו בכך, בגלל שכל הטלפונים נלקחו מיהודים.
בזכות עבודתו היו ליעקב קשרים נרחבים בחוגים גבוהים. ראשית, הוא פנה לדיפלומט השוויצרי צ'ארלס רדארט, שנפגש עם ראש הממשלה בוגדן פילוב, אם כי ללא הועיל. יעקב גם יצר קשר עם מזכיר מועצת השרים סרפימוב שבחר שלא להתערב, מכיוון שחשש שיאשימו אותו בקבלת שוחד מהיהודים. גולובוב, מזכירו של שר הפנים גוברובסקי, אמר כי הנושאים הללו נמצאים תחת סמכות גרמניה ולא בולגריה. שר החקלאות ניקולאי זכרייב אישר את המידע על גירוש היהודים ממקדוניה ומתראקיה הכבושה, והכחיש את המידע אודות גירוש היהודים מבולגריה.
לאחר כל הניסיונות חסרי ההצלחה הללו, יעקב ואחיו יוסף (ג'וזף) החליטו ליצור קשר עם סגן יו"ר הפרלמנט דימיטר פשב.
דימיטר פשב היה אחד ממקורביו של המלך. בכל מקום ובפה גלוי הוא תמך במדיניות האנטי-יהודית של המלך והממשלה, ואף הצביע באופן אישי בעד כל החוקים שהיו מכוונים נגד היהודים. מדוע, למרות כל זאת, החליטו האחים לפנות אליו? הייתה רק סיבה רצינית אחת לכך שהם עשו זאת. אבל בדיוק הסיבה הזו, היא שהכריעה בסופו של דבר את גורלם של יהודי בולגריה.
חברות מנצחת
כדי להבין מה באמת הציל את יהודי בולגריה צריכים לחזור לילדותו ולנעוריו של דימיטר פשב.
פשב נולד וגדל בעיירה קיוסטנדיל, אחת הערים העתיקות בבולגריה שעד ימינו ידועה בזכות המעיינות המינרליים שלה. היא שימשה את הרומאים כאתר נופש הידרותרפי. חפירות ארכיאולוגיות גילו נוכחות יהודית בעיר כבר במאה השלישית, עם זאת, ההערכה היא שהקהילה היהודית קיימת בקיוסטנדיל מאז המאה ה-16. אי-אפשר לומר שהיחסים בין היהודים לבולגרים היו מושלמים. האירוע האנטי-יהודי הגדול ביותר בתולדות העיר התרחש בשנת 1898, אז הואשמו היהודים בשימוש בדם של תינוקות נוצרים. כדי להרגיע את המהומות כתוצאה מעלילת הדם נאלצה המשטרה להשתמש בכוחות גדולים.
מוכרחים לומר שיהודי העיר היו תערובת די ססגונית. בבסיס הקהילה היו יהודים ספרדים, כלומר יהודים שגורשו מספרד בשנת 1492. במחצית הראשונה של המאה ה-18 הצטרפו אליהם פליטים יהודים מבלגרד, בירת סרביה. לאחר מלחמת הבלקן השנייה, שהחלה בשנת 1913, נמשכו לקיוסטנדיל יהודים ממקומות שנפגעו מהמלחמה. בשנת 1920 מנתה הקהילה 2,671 איש. הקהילה הקטנה התחלקה לפי השקפות פוליטיות: ציונים וקומוניסטים.
למרות כל ההבדלים, אברהם בכר, גיבור "השיטפון מהעיר וידינק", נזכר בחום ביחסים המיוחדים ששררו בין יהודי בולגריה. לדבריו, כדי לסגור עסקה ביניהם, די היה ליהודים פשוט ללחוץ ידיים.
לא נייצר אידיאליזציה, ברור שבחיים לא הכול היה יפה כל כך, אנשים הם אנשים. עם זאת, לא רק בין היהודים בבולגריה היה קשר אמיץ כזה. דוגמה לכך הייתה בין שני החברים: היהודי פנחס (פינקו) ברוך והבולגרי יוסף פשב. לא ידוע מתי ואיך הם התיידדו, אבל ידוע על החברות העמוקה שהייתה בין משפחותיהם.
משפחותיהם גרו במרחק של כמה בתים זה מזה. למשפחה של פנחס ומרי ברוך היו שמונה ילדים, מספר זהה למשפחת יוסף וניצה פשבס, וכמו ההורים, גם בין הילדים נרקמה חברות. את החגים, היהודיים והנוצריים, חגגו המשפחות יחד. יתרה מזאת, אם היה צורך להיניק את הילדים בחלב אם, מרי וניצה לא הבחינו בין ילדיהן הפרטיים לילדי השכנה.
שתי המשפחות שלחו את הילדים לבית הספר היסודי הטוב בעיר. באופן אירוני, היה זה בית ספר יהודי. בשנות נעוריו, סמואל ברוך היה חברו הטוב של דימיטר פשב. מקום הבילוי העיקרי לצעירים באותה תקופה היה הסאונה העירונית. בנוסף לטיפולי מים, נהגו השניים לשתות שם ראקיה, וודקה בולגרית.
הסיפור המשפחתי מספר כי החברים היו הולכים לשם יחדיו. לכל הפחות ניתן לומר שבתקופה זו הם לא הסתירו סודות איש מרעהו.
בעתיד התפצלו דרכיהם. דימיטר הפך לעורך דין וסמואל לרוקח. אגב, באותה אוניברסיטה עם דימיטר, למד אחיו של סמואל, יקו ברוך. אותו יקו ברוך היהודי, יחד עם אחיו יוסף, הם שהעזו לפנות לתומך של המדיניות הפרו-נאצית של בולגריה, סגן נשיא הפרלמנט דימיטר פשב, עם השאלה היהודית.
החלה הספירה לאחור
דימיטר פשב קיבל שיחה. היה זה יוסף (ג'וזף) ברוך, אחיו הצעיר של חברו סמואל. הוא ביקש להיפגש. חששותיהם של האחים היו לשווא. דימיטר שמח מהשיחה ומייד הזמין אותו ואת אחיו יקו לביתו. לאחר פגישה חמה דיברו האחים על המתרחש בקיוסטנדיל וביקשו עזרה בקבלת אישור לסמואל ולאביו פנחס, שנתבקשו לעזוב את העיר. לאחר שקיבלו אישור, הם ביקשו מדימיטר לעזור להציל את כל יהודי בולגריה.
תחילה דימיטר לא האמין לבשורה זו. הוא ידע על גירוש יהודי מקדוניה ותראקיה, אבל לא ידע דבר על יהודי בולגריה. עם אישור המידע החל פשב לפעול. כל האמצעים וכוח האדם שהיו לרשותו או בתחום השפעתו גויסו לפעולה. יומיים לאחר מכן הופסק באופן זמני הצו על משלוח יהודי בולגריה.
הגירוש נקבע ל-9 במרץ בשעה 12 בצהריים. הודעת הדחייה הגיעה לקיוסטנדיל, עיר הולדתו של פשב, בסביבות השעה 20:00 בערב. לערים פלובדיב, פאזארדז'יק, סמוקוב, שומאן ואחרים ההודעה הגיעה רק למחרת, ב-10 במרץ, אז כבר נאספו היהודים בכוח, והרכבות כבר היו מוכנות למשלוח.
בהצלתם של יהודי בולגריה השתתפו אנשים וארגונים רבים, שקצרה היריעה מלפרט את שמם. ביניהם: 43 חברי פרלמנט שחתמו על עצומה להפגנה, 11 חברי הסינוד הקדוש, בראשות המטרופוליט סטפן מסופיה, קיריל מפלובדיב, ונאופיט מווידין, "התנועה לשחרור המקדונים", עשרות סופרים מפורסמים, מפלגה קומוניסטית מחתרתית, איגודי רופאים, עורכי דין, רוקחים ועוד.
למרות התמיכה המסיבית של הבולגרים, אין ספק שללא התערבותו של דימיטר פשב הכול היה יכול להסתיים אחרת לחלוטין.
אי-אפשר שלא להזכיר את גורלם העצוב של יהודי תראקיה ומקדוניה. בניגוד ליהודי בולגריה, הם לא מצאו אנשים משפיעים בממשלתו של המלך בוריס שיעמדו לצידם. כשיעקב ויוסף שוחחו לראשונה עם דימיטר פשב, הם גם ניסו להתערב למען יהודי הארצות שנכבשו על ידי בולגריה. עם זאת, פשב אמר להם מראש כי יש החלטות ממשלתיות בנושא זה ושהוא אינו מוכן לדבר בנושא. מתוך 11,384 יהודים שנשלחו לפולין ממקדוניה, מתראקיה ומהעיר פירוט, שרדו כמאה איש בלבד.
לגבי עמדתו של המלך בוריס, צריך לומר משהו מיוחד. כאמור, אין מה להתלונן על יחסו ליהודים מסוימים, כפי שקרה במפגש עם הנוער היהודי ביער. עם זאת, המדיניות, צעדי החקיקה וגורלם של היהודים בשטחים הכבושים על ידי בולגריה מדברים בעד עצמם. ניתן להוסיף רק את המיוחס לדבריו של המלך בוריס עצמו שנאמרו בישיבה סגורה בארמונו בוורנה, בנוכחות חברי הסינוד הקדוש. נאום זה נישא ב-15 באפריל 1943, כלומר כשהצו למשלוח יהודי בולגריה התעכב בדיוק אך טרם בוטל, ויהודי תראקיה ומקדוניה כבר היו בטרבלינקה.
"המלך כנראה הכיר היטב את היהדות ואת 'הרוח הספקולטיבית' שלה. נאומו מדגיש את הבעיות הגדולות שהרוח הזו גרמה לכל האנושות לאורך מאות שנים. בכל מקום רוח זו יצרה שנאה בקרב אנשים, חוסר אמון, ריקבון מוסרי ובגידה במולדת בקרב כל העמים. רוח זו של ספקולציה והכחשה יוצרת בתוך חברות ועמים, חוסר שביעות רצון, מריבות וסכסוכים, מלחמות וצרות בין חברות ובין עמים. כתוצאה מ'הרוח הספקולטיבית' הזו, העולם מתמודד כעת במידה רבה עם האסון העולמי הנוכחי" (מתוך הפרוטוקול של הסינוד הקדוש).
מה מצפה לנו
היום, מעל 75 שנים אחרי הימים הקשים, אנו רוצים להבין אילו שיעורים למדנו ומה עשינו כדי שזה לא יקרה שוב. לכבוד דימיטר פשב הוקמו אנדרטאות ומצבות זיכרון במדינות רבות. רחובות נקראו על שמו, ובעיר הולדתו קיוסטנדיל נפתח מוזיאון רשמי לכבודו.
הזיכרון יפה וטוב, אבל אם נציץ על מה שמתחולל בכלי התקשורת, המצב רחוק מלהיות ורוד. מסתבר שכיום חיים בבולגריה פחות מאלפיים יהודים, והאנטישמיות פורחת. על פי הסטטיסטיקה, רמת האנטישמיות בבולגריה עומדת על 44%.
לא צריך להרחיק לכת. די להאזין למילות השיר "בני יהודה", ששרה בימינו להקת הרוק הבולגרית "רודנה זושיטה" – הנקראת כך על שם הארגון הפשיסטי ביותר שעקב השפעתו נחטפו יהודים ב-1932:
"לא בהונאה, אלא בכוח לרסק אותם,
לא במילים ריקות, אלא בשרשראות.
כך נענשים בני יהודה,
על כל השקרים נכפר בדם.
הגוף כפוף, אך הוא נראה יהיר,
המסכות נופלות אל מול ההדק.
ולא על פי הכישרון, אלא מרצוני החופשי,
ובדמם זה ייעשה.
יהודי זו מחלה, שחיתות מהטבע,
טפיל בצורת אנוש, בין בני אדם.
'חופש הוא עבדות' עבור הלא-מוארים.
אם מגלים את הזיהום, נופל הפרגוד".
מדוע? מדוע עדיין לא למדנו דבר? מדוע אנו מהללים את המושיעים של היהודים ובמקביל מאפשרים הפצה של שנאה עולמית המכונה אנטישמיות? מדוע ילדי הבולגרים שהצילו בעבר את היהודים נגועים היום בשנאה כלפי אנשים שהם מעולם לא ראו?
אין צורך לחטט בסטטיסטיקות כדי להבין את מקום האנטישמיות בעולם. על אחת כמה וכמה אם המדינה שהצילה יהודים בעברה נגועה במחלה זו. רק מסקנה אחת מתבקשת מכל מה שקורה: אנחנו לא יודעים מהי אנטישמיות, אנחנו לא מבינים את טבעה. אנחנו יכולים לקבוע עובדות, לסדר נתונים סטטיסטיים, לארגן טקסים להקמת אנדרטאות, לארגן כנסים בינלאומיים למאבק באנטישמיות, ולהתעורר בוקר אחד ולראות שכבר איחרנו…
למרות זאת, הדוגמה של הצלת יהודי בולגריה מובילה אותנו לתובנה אחרת, בלתי צפויה. מה הניע בסופו של דבר את אותו הבולגרי, התומך הנלהב באידיאולוגיה הנאצית, סגן נשיא הפרלמנט, לצאת נגד הממשלה, נגד השקפותיו של המלך? מה גרם לו לסכן את הקריירה שלו ואולי גם את חייו? אהבה. אהבה לחברים ולמשפחה.
בסיפור המופלא הזה של הצלת 48 אלף יהודים, התגלו אהבתו וידידותו של בן אנוש אחד חזקים יותר ממכונות המדיניות – ולא רק של בולגריה, אלא גם של גרמניה שעמדה מאחור. אז אולי במושגים מופשטים כמו ידידות ואהבה צריך למצוא את הפתרון לבעיית השנאה העולמית האינסופית המכונה אנטישמיות?
