לעולם לא נמאס משנאת יהודים
כמו בכל בוקר פסע ליאופולד שוורץ (62) בדרכו לבית הכנסת בשכונת בורופארק בברוקלין.
בשעה 7:30 בבוקר, כפי שמתעדות מצלמות האבטחה, בצומת הכבישים בשכונה, בלם באחת נהג רכב-הסעות, יצא מתוך רכבו ותקף את האיש באלימות; פרק את זעמו על שוורץ ההמום "ניסיתי להגן על עצמי, ניסיתי לברוח", מספר שוורץ, "צרחתי: 'מה אתה רוצה ממני?!' נפלתי והוא המשיך להכות אותי בכל כוחו.
רק כשצעקתי "עזרו לי! בבקשה", אז הגיעה עזרה. ואכן אדם שחלף באזור הגיע וניסה לעזור לשוורץ, היהודי שנרדף על ידי התוקף. מאוחר יותר התברר כי גם הוא הותקף ונפצע באורח קל.
שוורץ הוא לא מקרה האלימות הראשון מאז תחילת השבוע. בווידאו מזעזע נראה יהודי נוסף נס על נפשו ברחובות ניו-יורק כשבריון רודף אחריו עם מקל ומכה אותו נמרצות.
בלונדון יהודיה מבוגרת מחתה נגד אנטישמיות והותקפה בבעיטות בפניה. ואלה מעט מהמקרים המדווחים. אם לא היו סרטוני הווידאו, עוד היו טוענים שגם את זה המציאו היהודים.
שוורץ יכול להיות אבא שלנו בדרכו לעבודה, סבא שלנו בדרך לתפילה. זה יכול היה להיות גם סיפור אחר: הבן שהולך למכללה, הבת שיוצאת ממקום העבודה, או אישה יהודייה שטיילה להנאתה.
המעשים האלה הם תוצאה של תעמולה אנטישמית שמתנהלת בקביעות כלפי היהודים. אין יממה בלי אזכור שלילי כלפי העם היהודי, והיריעה קצרה מלהכיל.
די לערוך חיפוש מהיר ולהתחלחל מכמות הנאצה. המקרים האלה הם זרזיפים שנגלים לראשונה אל הדור הצעיר. המבוגרים בחבורה כבר מודעים היטב לתופעה. מבט חטוף על ההיסטוריה של העם היהודי מגלה שתמיד הופנתה כלפינו אצבע מאשימה. מעין הסכמה כללית, חוצה תרבויות, תקופות וגבולות, האומרת "היהודים אשמים עד שיוכח אחרת".
אפשר לפאר עד סוף הדורות את תרומת היהודים לאנושות, ולכאורה, על כל שאר האומות היה, לכל הפחות, להכיר מעט תודה לעם היהודי, אלא שבמציאות פני הדברים שונים. אומנם זה נראה חיובי להוביל ולהצליח בכל דבר, אבל נדמה כי העולם לא רק שאינו מעריך את התרומה היהודית לאנושות, אלא אף סולד ממנה. אין-ספור פעמים ניסו להכחיד את עם ישראל, החל בטבח המוני של יהודים בעת המרידות הגדולות נגד הרומאים והיוונים בראשית הספירה, דרך הפוגרומים והרדיפות שהתבצעו ביהודים בחסות הכנסייה ועלילות הדם לאורך ימי הביניים והעת החדשה, וכלה בשואה שבה נספו כתוצאה מהשמדה מכוונת שישה מיליון יהודים.
אין עם שישתווה לעם ישראל במספר הניסיונות למחוק אותו מעל מפת המציאות. מה שקורה כיום אינו אלא ביטוי חיצוני חדש לתבנית חוזרת ונשנית של שנאה פנימית, טבעית, שתמיד רדפה את היהודים. בכל שלב בהיסטוריה לבשה השנאה תירוץ הגיוני אחר. פעם תירוץ דתי, פעם תירוץ גזעני, פעם קנאות דתית, פעם סיבה כלכלית. כל אחד פותר את שנאתו לפי הפסיכולוגיה שלו.
גם חכמת הקבלה, ממרום גובהה והעומק האצור בה, מתייחסת בצורה נוקבת למקור השנאה התהומית של העולם כלפי היהודים. חכמת הקבלה מסבירה שכל האנושות קשורה במערכת קשר אחת, ובתוך המערכת הזו ישראל הוא החלק הפנימי ביותר.
עם ישראל הוא כעולם קטן המשקף בתוכו את האנושות כולה. ספר הזוהר מקביל את הקשר בין ישראל והעולם לאיברים בגוף האדם: "ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים. וכמו שאיברי הגוף לא יכלו להתקיים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל" (פרשת פנחס, קנ"ב).
מכאן נובעת השנאה הטבעית, האינסטינקטיבית כלפי היהודים. בכל האשמה, בכל רדיפה, בכל דחייה, בכל זעם ואיום – העולם קורא לעם ישראל בדרישה לממש את תפקידו, ולהוביל את האנושות כולה אל האושר ואל תכלית החיים. מכיוון שכך בנויה המערכת האנושית, מסבירים חכמי הקבלה, ישראל אחראית על כל מה שקורה בעולם, לטוב ולרע. קשה להבנה, כי בינתיים איננו מרגישים זאת, אך כך בנויה מערכת הקשר האנושית מבפנים. באופן לא מודע, העולם מרגיש שבידי היהודים מצוי הפתרון לכל בעיות האנושות והמפתח לאושרה. ולא בכדי. לחץ העולם על ישראל מכוון על ידי תוכנית ההתפתחות האנושית שמוגדרת בטבע. חז"ל ביטאו זאת כשהבהירו: "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל" (מסכת יבמות סג, ע"א).
אם כן, במוקדם או במאוחר על ישראל לממש את תפקידם כלפי האנושות, ולקחת אחריות על שלום העולם כולו. בעזרת חכמת הקבלה ניתן לראות בבירור שהשנאה וההאשמות כלפי ישראל מתרחשות לא משום שההסברה הישראלית אינה טובה או הלובי היהודי לא עושה את עבודתו נאמנה, גם לא משום הגאווה הישראלית ש"אנחנו הטובים ביותר, והם פשוט מקנאים בנו", כפי שרבים בישראל חושבים, או בשל המצב בשטחים.
הסיבה האמיתית היא לגמרי אחרת: בטבע מושרשת תוכנית התפתחות שמגדירה כי עם ישראל הוא זה שצריך להביא לעולם את שיטת החיבור בין בני האדם ובין אומות העולם. גם אם מאוד נרצה, לעולם לא נוכל להיות משהו אחר. לעם ישראל יש ייעוד, תפקיד מיוחד. אם אין הוא משמש לאנושות דוגמה ליחסים מתוקנים של חיבור ואהבת הזולת ושל קשר הדדי חיובי הטבועים בשורשו, העולם דוחף אותו לממש את תפקידו. או כפי שאנו היהודים מכנים את היחס הזה בשם "אנטישמיות".
הרב קוק ביטא זאת כך: "כל רעש עולמי, לא בא בעיקרו כי אם בשביל ישראל, ולכן קרואים אנו כעת לתפקיד גדול, למלאותו ברצון ובדעה, לבנות את עצמנו ואת כל העולם ההרוס עמנו יחד" ("אגרות הראי"ה ב'", עמ' שכד).
