"מי העמיד את היהודים מחוץ למחנה כל העמים? מי המיט עלינו את כל הסבל הזה? אלוהים הוא אשר עשה אותנו כך, ואלוהים הוא אשר ירימנו מן התהום ויגאלנו", כתבה אנה פרנק, הנערה היהודייה-הולנדית שהצליחה להביע ביומנה מילים שריגשו מיליונים ברחבי העולם ונחרטו בזיכרון לעד.

אולם השבוע התפרסמה ידיעה ששופכת אור על מי שבאמת העמיד את משפחת פרנק מחוץ למחנה כל העמים. בתום חקירה שנמשכה שש שנים, צוות חוקרים בינלאומי דיווח שגילה את זהותו של האדם שהסגיר את משפחתה של אנה פרנק לנאצים במלחמת העולם השנייה.

החשוד העיקרי במעשה הוא נוטריון ואיש עסקים יהודי בשם ארנולד ואן דן ברג, שהיה חבר ביודנראט בהולנד והלשין על משפחת פרנק כדי להציל את משפחתו ומת ב-1950.

התגובה המיידית שעלתה ברשתות החברתיות הייתה נרגנת ומינורית. רוב הגולשים לא היו מופתעים שיהודי יכול להלשין על יהודים, ואף גוללו אינספור סיפורים דומים. אבל אני בוחר להביט בצד האנושי של הדברים: לא לדון אף אדם עד שאגיע למקומו.

לפני שנים רבות צפיתי בסרט תיעודי על שני יהודים – האחד מהם היה אסיר שהועבד בכפייה ובסבל רב במחנה ריכוז נאצי, והשני היה מנהלו הקשוח שעשה כל שביכולתו כדי לדכא את היהודי הראשון. היום הם חברים טובים. כשנשאל היהודי המדוכא איך הוא מביט היום על חברו, הבוס האכזר לשעבר, השיב בפשטות: "אני מבין אותו. אילו הייתי מתפקד במקומו הייתי נוהג כך בדיוק".

המסקנה שלי היא פשוטה: גם אם פרטי העדות החדשים שנחשפו הם נכונים, ואכן יהודי הוא שהסגיר את אנה פרנק ובני משפחתה, אל לנו לשפוט אנשים הנמצאים במצבי לחץ כבדים. אנחנו יכולים לנאום על חשיבות הדמוקרטיה, להתבטא ביצירתיות על עולם נאור, לשחק בחיים כמו על במת תיאטרון, אבל ברגע שנחווה נקודות קיצון בחיינו וניקלע למצב שבו אנו לכודים כמו במלחציים – אז נגלה שהפסיכולוגיה לובשת צורה חדשה: הפחד והאיום עלולים להביא אותנו לצורת חשיבה חדשה, ואף עלולים לעודד למעשים, שבניתוק מכל רגש, נכנה אותם "אכזריים".