מי מפחד משואה שנייה?
מאת: הרב ד"ר מיכאל לייטמן
כיצד ייראה יום הזיכרון לשואה ולגבורה בישראל בעוד כשלושים שנה? סקר של תנועת "פנימה" העלה את השאלה הנפיצה ביחס לשימור הזיכרון וגילה כי מרבית הישראלים צופים שיום השואה במתכונתו הנוכחית ילך ויישחק עם הזמן.
זיכרון, כמו שמלמדת חכמת הקבלה, נקרא "רשימו", כלומר רושם שנצרב באדם מדבר שהיה ועבר. רשמים הם עניין שדוהה ומיטשטש באופן טבעי, לכן במשך הדורות זכר השואה פוחת ומתעמעם.
כמובן שאנחנו מנסים להחיות ולהעביר את הזיכרונות והרשמים מדור לדור בעזרת טקסים ומיזמים חדשים, אבל השאלה היא האם אדם מסוגל לעורר לחיים זיכרונות ורשמים? והשאלה הגדולה יותר, האם הוא בכלל מעוניין בזה? אם כן, אז עליו לחפש דרכים לחדש את הרושם בצורה מלאכותית, כי בצורה טבעית זה לא יקרה.
לשמר זיכרונות מהעבר אינו הנושא שאני חוקר, אלא אני עוסק בהווה, מוטרד במי שחיים היום ובמה הם יכולים לפעול כדי שלא תיפול עליהם שואה נוספת, ולהיפך, שיהיו אהודים על כל אומות העולם.
באותו סקר עלה גם כי כמחצית מהישראלים (47%) חוששים שתהיה שואה שנייה לעם היהודי. אבל אם נמשיך ללכת בדרך השגרתית, הנוכחית, השנתית שלנו לעורר את זיכרון השואה המר כדי להיזהר מאיום דומה בעתיד, לא נמנע אסון.
אינני מסכים עם הגישה הזאת שבה אחת לשנה אדם פוקד את האנדרטה הקרובה לביתו, עומד דקה דומייה בטקס ממלכתי ושלום על ישראל. הדאגה חייבת להיות בלב כל השנה. המחשבה על תפקיד העם היהודי ועל פשר השנאה האיומה שהתגלתה כלפינו צריכה לקנן בנו רוב הזמן. לא באופן מעיק שאנשים ירגישו שהם נחנקים מהמחשבה, אבל כן לחיות אותה, ולגשת בעזרתה לתקן את אירועי האומה היהודית. לתקן אותם, לא רק להיזכר בהם.
בנוסף לשואה שעברה בעיקר על יהודי אירופה, צריך לכלול עוד אירועים היסטוריים שעברו על העם היהודי ודורשים תיקון מעשי, כמו חורבן שני בתי המקדש, מרד בר-כוכבא, הפוגרומים והגירושים. מתוך התמונה השלמה עלינו להבין שמה שגרמו יהודים זה לזה בכל המלחמות האיומות האלה, הוא לא פחות חמור ממה שגרמו לנו האויבים הכי גדולים שלנו.
וצריך למהר. כשהדור הצעיר מצביע על כך שבעתיד הקרוב יום השואה יישכח ויהפוך יום רגיל, עלינו לנקוט בקו חינוכי חדש: במקום לחנך אותם לבכות על העבר, עלינו לתת להם תקווה וכיוון נכון לעתיד טוב יותר. לחנך את הילדים לאחדות ואהבה ביניהם, כי רק כך לא יאונה להם שום רע.
מחובתנו להבליט עבורם ועבורנו את החוקיות הפשוטה הקיימת תחת סבך אירועי ההיסטוריה: כל פעם שהיהודים התרחקו נפשית זה מזה, הם זכו לבוז ותיעוב, ונעשה להם רע. לכן, אם רק נדאג להתקרב לבבית זה לזה, יהיה לנו טוב לנו, וכתוצאה יהיה טוב לעולם.
כשיהיה טוב לעולם, לא תהיה בו שנאה ליהודים. כי זה התיקון שלנו: להיות "אור לגויים". כלומר, לקבל על עצמנו את הייעוד שלנו, להסכים להתחבר בינינו באהבה, כמו שציוו לנו דורות של מקובלים.
