פעם היה לאן לברוח אבל היום זה נגמר
בשנת 1938, לאחר הפוגרומים בפולין, כתב המשורר והמלחין מרדכי גבירטיג, איש קרקוב, שיר חרדה קשה שהזהיר את יהודי פולין מהצפוי להם. "שריפה אחים, שריפה, עיירתנו בוערת כולה" הוא כתב והעיד על עצמו שבזמן הכתיבה בכה כמו תינוק, אבל למרות שהשיר הופץ והתפרסם והפזמון חזר: "ואתם חובקים ידיים, בלי הושיט עזרה", זה לא עזר.
כמוהו המקובל יהודה לייב הלוי אשלג, המכונה "בעל הסולם" על שום פירוש "הסולם" שכתב לספר הזוהר, ראה את אבק צעדי השואה מתקרב לרמוס את יהדות מולדתו פולין, וצעק וקרא והתחנן שיברחו, והתקבל בלעג.
בערב יום העצמאות הפולני שחל השבוע, מאות פעילי ימין קיצוני קיימו עצרת בעיר קאליש והבטיחו "לרדוף את אויבי המולדת אל ישראל" – כשהם מתכוונים לכ-3,500 אלפי היהודים שחיים כיום ברחבי פולין. הם שרפו ספרים באין מפריע וצעקו "מוות ליהודים", ואיפה היהודים? על מה הם חושבים?
בכל יום אנחנו שומעים על עוד הפגנה נגד יהודים – ולא רק בפולין – על עוד יהודי שירקו בפניו ברכבת, על אחר שחבטו בו עד זוב דם בפינת רחוב, ועל עוד אישה שרדפו אחריה בצרחות "יהודייה ארורה", או על בית כנסת שהוצת, חנות שהוחרמה ורכב שהושחת.
שלא כמו בימי הרייך הגרמני שהידיעות על המתרחש באירופה הגיעו קטועות ובאיחור, היום אנחנו יודעים הכול בזמן אמת. כלי התקשורת השתכללו פלאים, אבל התגובה שלנו נשארה זהה. כלום לא חודר להכרה, לא שובר את חומת הלב. לא נקלט שאנחנו כבר בעיצומו של גל אנטישמי שמזין את התנועה של עצמו, וכלום, אין מה שיכול ואין מי שרוצה לבלום אותו.
זה טבעי שבמצבים כאלו אופף את האדם ערפל, הוא לא מבין מה קורה, והוא הולך כמו צאן לטבח. אבל אסור לנו להיכנע לענן האטימות הזה, אנחנו חייבים להתעורר בכל דרך.
חובה לעכל את האמת המזעזעת: אם ליהודים טרום מלחמת העולם השנייה עוד היה לאן לברוח – לאמריקה, לארצות אירופה, או לישראל המתיישבת והמתפתחת – היום אין לאן. אין מפלט בטוח ליהודים, על אחת כמה וכמה במדינת היהודים. אין לנו יותר מקלט, לא גיאוגרפי לפחות
אומות העולם, כמו ענק עצום ממדים, מסתובבות כלפי ישראל בעיניים מאשימות. בקצב הזה לא יישאר לנו אפילו ידיד אחד, מגן אחד לא יעמוד להעיד על זכותנו. אם לא שמירה מלמעלה, היינו כבר מזמן אבודים. אפילו המדינאים ואנשי הצבא שלנו כבר מנחשים שזה כך. אנחנו כבר לא מסוגלים להגן על עצמנו, לא בכוח הצבא, לא בכוח המילה וההסברה.
המקלט היחיד שנשאר לנו הוא הקשר בינינו היהודים. אנחנו חייבים לבנות בינינו קשר רוחני כזה שיהווה לנו מקלט ומגן בפני כל פורענות. רצון להתקרב זה לזה כדי להיות עם ישראל המוכן למלא את כללי האומה: "ואהבת לרעך כמוך", "על כל פשעים תכסה אהבה", "כאיש אחד בלב אחד".
בקשר בינינו יש כוח רוחני, כוח שנאסף ונאגר בחיבור בינינו ובתוכו שורה אותו כוח שייצב אותנו כאומה לפני אלפי שנים על ידי אברהם אבינו. הוא המקלט שלנו. לכן ככל שנשתדל לייצב את הכוח הזה בינינו, נרגיש עד כמה אומות העולם מפסיקות לשנוא ומתחילות לכבד אותנו. ולמה? כי אנחנו מקושרים לכל אומה ואומה ברשת קשר פנימית שאינה נראית לעין. לכן בהתקשרות החיובית הקטנה בינינו אנחנו מזרימים חיים רוחניים בכל חוטי הקשר, עד לאחרון האדם בקצה המערכת הגלובלית.
מקלט רוחני לא רק מספק לנו הגנה, אלא הוא גם בונה מעטפת של יציבות בקרב אומות העולם, הרגשה פנימית שתרגיע את השונאים, את הרוחות המתלהטות ותספק להם תקווה שאנחנו בתחילתה של גישה מהפכנית בנוגע לקשרים חדשים בין בני אדם, בשלבי בנייה של מציאות חדשה עבור כל העולם. אם ניצמד בהתמדה לקו הפנימי הזה, עוד נראה כיצד השונאים הגדולים יתגייסו לעזור ולתמוך בנו בבניית המציאות החדשה.
