טירוף חופש הביטוי
השנאה כלפי העם היהודי וכלפי מדינת ישראל כבר אינה תופעה שולית, אלא מכה של ממש. האנטישמיות בקולג'ים בארה"ב חוגגת, ובמעטה של קידום זכויות אדם מפיצים ארגונים רבים רטוריקה אנטישמית. שאלו את אדלה קוג'ב, סטודנטית יהודייה מאוניברסיטת ניו יורק, שהגישה תלונה למשרד החינוך הפדרלי ובה גוללה את מסכת הפעילויות האנטישמיות בקמפוס, שהפכו לטענתה את האוניברסיטה למקום עוין ליהודים.
מנגד, פעילי החרם בקמפוסים טוענים כי מתן הגנה ליהודים על פי חוק, באמצעות אימוץ הגדרת האנטישמיות של הארגון הבינלאומי לזכר השואה (IHRA), שמגדירה אנטי-ציונות כסוג של אנטישמיות, תפגע בחופש הביטוי של פעילים אנטי-ישראלים. ואם יש ציפייה שהישועה תצמח מאחינו, אז קבוצה של סטודנטים יהודים מאוניברסיטת הרווארד הקימה לאחרונה קואליציה אנטי-ציונית הכוללת תמיכה בתנועת ה-BDS.
טירוף התקינות הפוליטית וחופש הביטוי אינו מתיישב עם שורת ההיגיון, אבל אם נתעמק נמצא קו דק שעובר בין ריבוי הדעות והחופש לבטא אותן לבין האנרכיה שבה "אין דין ואין דיין ואיש הישר בעיניו יעשה". הקו הזה נגזר מעצם טבענו, ואנחנו צריכים להכירו היטב, כדי להשתמש בו נכון ולהצליח לנהל חיי חברה בריאים ומאושרים.
לפי חכמת הקבלה, חומר הבריאה על כל חלקיו ומדרגותיו, מהאידאולוגי ועד הגשמי הגס ביותר, הוא הרצון לקבל הנאה. זה הטבע שלנו. מלבדו אין כלום בעולם. החומר הזה, הרצון הזה, עבר "שבירה" בעולם הרוחני, ורסיסיו מתבטאים במין האנושי שבעולם הזה: הרצון לקבל התנפץ לחלקיקים על מנת שיחדרו לתוכו ניצוצות מתכונת הטבע העליון, מתכונת הנתינה, כלומר מהרצון לתת. כתוצאה מפעולת השבירה אנחנו מרגישים נפרדים זה מזה ומהטבע הסובב.
בואו נעמיק עוד: כאשר הרצון לתת חדר והתערבב ברצון לקבל, התקבל תוצר בשם "אגו". זוהי תופעה ייחודית לבני האדם, בשונה מהדומם, הצומח והחי. למעשה האגו הוא רצון לקבל מוגבר ומוקצן, ששואף ליהנות על חשבון הזולת. כך מתבטאת תכונת הנתינה במתכונתה השבורה. אותו אגואיזם, אם משכילים לשנות את כיוונו – מטובת עצמו לטובת הזולת, מלקבל ללתת – מיועד להרים את הבריאה לשיא גובהה. ואם מותירים את הרצון לקבל חסר רסן כמו היום, הוא מוריד את הבריאה כולה יגון שאולה.
אבל איך עושים זאת בלי לבטל או לדכא אף דעה? מכאן נובע החוק שטבע החכם באדם: "על כל פשעים תכסה אהבה". הכלל אומר, שכדי לבנות חברה חזקה ועשירה, אשר יכולה להחזיק בתוכה שלל דעות וריבוי עמדות בלי להתפרק, אפילו לצמוח ולפרוח, עלינו להתעלות מעל האגו ולכסותו באהבה. כלומר, להתגבר על הרצון לבלוע זה את זה, ועל פניו לחזור לגדל בנו רחשי אהבה ולהרגיש שאנחנו אחד. ככל שיהיו בקרבנו יותר דעות, כך נתפתח יותר ונדע פריחה בכל צורות ההתקשרות בינינו. אפשר ללמוד ממקורות ישראל, כיצד הם עוררו ויכוח ודיון ענייני – דווקא כדי לחזק את האחדות, לברר את האמת ולהביא לפיוס מטרתי.
ספר "ליקוטי עצות" (ערך "שלום") מלמד כי "עיקר השלום הוא לחבר שני הפכים, על כן אל יבהילוך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא בהיפוך גמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק בשלום עימו, וכן כשאתה רואה שני אנשים שהם שני הפכים ממש, אל תאמר שאי אפשר לעשות שלום ביניהם, כי אדרבא, זהו עיקר שלמות השלום, להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים".
ללא שלום, ללא מסננים של אהבת הזולת, ללא רצון לתת, הופך כל ויכוח למלחמת דעות אכזרית ולסכסוכים שבלתי ניתן לפתור, עד שאחד הצדדים נשבר ונהרס. לכן טרם כל ויכוח והבעת דעה, עלינו לשאול: האם דעתנו באה בליווי כוונה נכונה? האם כשאנחנו באים להידבר, השיח מתקיים מעל כל תועלת אישית?
אם התשובה היא כן, אז אנחנו יכולים לפתוח בכל דיון, ולו החד והסוער ביותר, האנטישמי והגזעני ביותר, בלי שום הגבלה. אפילו להפך, דעות שונות זו מזו, יקרבו בינינו לנשמה אחת – הצורה השלמה רבת-הגוונים שהיינו בה טרם השבירה.
שם, במבנה האידאלי השלם שבו האנושות מתקיימת כגוף אחד, כולם מתווכחים, כולם פוסלים, כולם מאשימים, כולם שונים, כי כל אחד שונה ביסודו מכולם. "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". אבל יחד עם זה, כולם מבררים ומשלימים את מושג האחד, מכסים באהבה ומרימים את חשיבות הכוח האינטגרלי שמחזיק אותנו יחד – את תכונת הנתינה.
