דרבן היא עיר נמל חובקת עולם בדרום אפריקה, עיר שספוגה בהשפעות מארצות רבות וטבולה בתערובת של תרבויות שונות. היא עיר של ניגודים: גורדי שחקים מודרניים לצד אזורים עירוניים מוקפים שווקים, טיילת מקושטת בעצי דקלים לצד כבישים מפויחים.

למרות כל השפע שיש לעיר המשגעת הזאת להציע, באוזניי ישראלים רבים השם דרבן מצלצל רע מאוד. בפרט צמד המילים "ועידת דרבן".

בדיוק לפני עשרים שנה, ספטמבר 2001, התכנסה ועידת דרבן הראשונה, שהייתה אמורה לעסוק בזכויות אדם בעולם, להילחם נגד גזענות, אפליה ושנאת זרים. הוועידה שהוכנה במשך שנים לקראת עיסוק רציני בתופעת המהגרים באירופה, התהפכה בנקודת השיא שלה. במקום לנסח טיוטה נגד גזענות ולגבש תוכנית פעולה למיגור התופעה, הוועידה הפכה לביקורת ארסית נגד ישראל.

בוועידת דרבן נשמעה יריית הפתיחה של קמפיין בינלאומי אנטי-ישראלי, הכולל דה-לגיטימציה לעצם קיומה של מדינת ישראל. שם החלה האנטישמיות החדשה והיחס העוין ליהודים ולישראל פרץ במלוא עוזו. בדרבן נולדה תנועת ה-BDS והשרביט האנטישמי עבר מהעולם המערבי לעולם המוסלמי. מאז האנטישמיות הפכה אלימה וקשה. פתאום "מדינת ישראל היא מדינת אפרטהייד", ולכן חובה להטיל עליה חרמות; פתאום "ישראל היא מדינה כובשת ורומסת", ולכן חובה לגנות את המדינות התומכות בה. גם הציונות הפכה שם נרדף לגזענות, והשואה היא לא רק מושג לציון חורבן יהדות אירופה, אלא גם "האסון שישראל מבצעת בפלסטינים".
בעוד שבוע, ב-22 בספטמבר 2021, יתקיים בניו יורק, במסגרת הכינוס השנתי של עצרת האו"ם, אירוע לציון עשרים שנה לוועידת דרבן, אבל למרבה הצער כלום לא השתנה לטובה בעשרים השנים האחרונות. העמים החכימו והתפכחו, ובמקום להפגין אנטישמיות מובהקת, הם למדו שאפשר לשנוא בצורה אינטליגנטית ומאופקת יותר. זאבים בעור כבשים.

ומי נאבק נגדם? סוללה של אקדמאים שיושבים במגדל השן ומנסחים מסמכים יפים, לצד ארגונים ופעילים שמקדישים את רוב זמנם הפנוי למלחמה באנטישמיות ומגינים על ישראל ללא לאות. אבל בשורה התחתונה, עם כל הרצון הטוב והמילים החריפות, פסטיבל השנאה לא נפסק.

גם השנה, כאשר שש-עשרה מדינות מפגינות תמיכה בישראל ומחרימות את האירוע בגלל הניחוח האנטישמי שבו – יותר מוועידות קודמות – אין בכך סימן מבשר טובות. אני לרגע לא חושד שהמדינות הללו נוטות לטובת מדינת ישראל, אוהדות יהודים באשר הם. אין דבר כזה בטבע, זה לא קיים ולא יכול להתקיים. אפשר לקנות בכסף כמה חיוכים מזויפים, אבל העולם לא יתהפך ולא ישתנה בעקבות זה. בלתי אפשרי לשבור את השנאה נגדנו, בלתי אפשרי לפתור את תופעת האנטישמיות עתיקת היומין בוועידות. אפשר להתאסף מוועידה לוועידה, אבל פרט לכסף ופרסום, לקידום מהלכים פוליטיים, או לסמן וי שעשינו משהו בנדון, תועלת של ממש לא תצא מאירועים כאלה.

התנאי היחיד לשינוי הוא במודעות העצמית של עם ישראל, וביחס חדש לגורלנו. עם ישראל הוא תופעת טבע שצריך לדון ולהתעמק בה. עם ישראל נוסד מאוסף מגוון של נציגים מעמים שונים, הרכב של יסודות שונים שכולם כאחד התחייבו לאחדות ואהבת הזולת. העם הזה עבר לאורך ההיסטוריה עליות ומורדות, ברח מכל השונאים עד אשר התיישב מחדש על אדמת ישראל. אלא שגם בארצנו, המקלט היחיד שלנו עלי אדמות, היחס השלילי רודף אותנו מכל עבר. אף אחד לא רוצה בנו, כולם דוחים ומגנים אותנו, כמעט על לא עוול בכפנו.

הסיבה לכך היא רוחנית. העמים שונאים אותנו כי מבפנים הם מרגישים שאנחנו שונאים אותם, שאנחנו לא מבצעים את תפקידנו המוסרי. בתת-הכרה העולם מצפה מאיתנו היהודים שנתחבר בינינו, שנאהב, שנתלכד ונגיע להרגשה חזקה של אהבת הזולת. אם נפעל כך נהיה אור לגויים, נפיץ אור ולא חושך, אהבה ולא שנאה, ורק כך נרגיע את גלי השנאה נגדנו.

המשימה שלנו היא להביא שיטה לחינוך, לתיקון, לשינוי האדם והעולם. ללמד איחוד והתחשבות. אם נתמסר למשימה ונתחבר יחד מעל השוני בינינו, מעל היסודות המבדילים בינינו, מעל העדתיות והמפלגתיות שקורעות אותנו מבפנים, אז נהיה דוגמה לחברת מופת לכל העמים. התקשרות קטנה בינינו תעורר מתוכנו כוח חיבור חזק יותר, כוח עליון שחיוני לכולנו. בעזרתו ישתנה הכיוון מרע לטוב, וכך נגרום לעולם כולו להתקשר ביתר קלות. אין לנו מושג מה כוחו של חיבור הלבבות בעם ישראל, אבל הוא מעל לכל המשוער.