לפני שמונים שנה בדיוק, ב-20 בינואר 1942, התכנסו נציגים בכירים של הממשל בגרמניה הנאצית ב"ווילה ואנזה" בברלין, מבנה מפואר עטור גנים ירוקים פורחים המשקיפים אל אגם כחול ובו סירות מפרש לבנות. אז איש עדיין לא חשד כי במקום הפסטורלי מתכנס מטה הרוע.

לימים כינוס בכירי האס-אס נודע בשם "ועידת ואנזה", ובו נוסח הפתרון הסופי לשאלת היהודים שהפך למדיניותה הרשמית של גרמניה: להשמיד את כל 11 מיליון היהודים החיים באירופה ובברית המועצות. התוכניות הוכנו, המִפְקָדים הושלמו, בעיות נדונו ונפתרו, וכל שנותר היה להוציא לפועל את התוכנית מדינה אחר מדינה, כאשר הגרמנים קיוו להתקדם באירופה ומחוץ לה. הכול היה שיטתי ומחושב.

לא הייתה שום דרמה במסמך ואנזה, לא היו בו ביטויים של שנאה, רק עובדות ופרטים. מילים כמו השמדה או הרג נעדרו לחלוטין מפרוטוקול הוועידה. המסמך ציין בפשטות כי "כ-11 מיליון יהודים ייקחו חלק בפתרון הסופי של השאלה היהודית האירופית". דווקא לשון ההמעטה והנימה הפרוזאית הם שהפכו את המסמך הסופי של ועידת ואנזה למצמרר כל כך. בעקבותיו, הנאצים ניגשו מיד לעבודה והחלו בבנייתם של מחנות השמדה וברציחתם השיטתית של יהודי אירופה. הסוף המר ידוע לכול.

כעבור שלוש שנים, כאשר הסתמנה התבוסה הגרמנית, משתתפי ועידת ואנזה עשו כל שביכולתם להסתיר את השתתפותם. אבל את אירועי ואנזה ואת השנאה העזה שגלשה משם כבר לא ניתן היה להעלים.

שמונים שנה אחרי והשנאה ליהודים עדיין גועשת וגולשת מכל מקום אפשרי. רק בשבוע שעבר ערכו ניאו-נאצים צעדה המונית ובה הניפו אגרופים במועל יד, תוך שהם מאשימים את הארגונים היהודים באחריות להפצת הקורונה. גם ברשתות החברתיות מגמת האנטישמיות התעצמה. בארה"ב חברים בקהילות היהודיות חוששים לחייהם, וכשבוע לפני יום השואה הבינלאומי כל הנתונים זועקים עלייה במפלס השנאה.

האנטישמיות לא תיעלם סתם כך. העולם שונא אותנו ומתעב את עצם קיומנו על פני האדמה. הוא מרגיש שאנחנו אשמים בכל הרע שבעולם. ההרגשה הטבעית הזאת נובעת ממנו כתוצאה מרשת הקשר הפנימית שקושרת את כולנו כאחד. אומנם הרשת נסתרת ואינה מורגשת בחדות, אבל כשהעולם מתגלה בימינו ככפר גלובלי קטן, הרשת האינטגרלית מתגלה יותר ויותר, ואיתה מודגש הצורך שנהיה מחוברים בערבות הדדית.

במהלך ההתקשרות הזה יש ליהודים תפקיד מרכזי: להביא לאחדות נפלאה בין כל באי עולם, אם רק ייתנו בעצמם דוגמה לחיבור. ומניין להם השכל והיכולת?

ממעמד קבלת התורה. מאז קבלת שיטת החיבור למרגלות הר סיני הפכו היהודים רשמית לעם ישראל. "ואהבת לרעך כמוך" הפך לכלל הכללים שליווה אותם, והם פעלו באהבה מתעצמת עד ששנאת החינם פרצה ביניהם והביאה לחורבן בית המקדש השני ולאלפיים שנות גלות.

הגם שמאז יש לנו בית על אדמת ישראל, אנחנו עדיין לא נחשבים לעם. כל עוד אנחנו לא מחוברים בינינו כאיש אחד בלב אחד, לא פועלים כיחידה אחת לתיקון עולם, אנחנו לא ממלאים את תפקידנו להיות "אור לגויים", ולכן גם מונעים את העברת האור, את הטוב והשפע לכל העולם.

החוקה הרוחנית שהחזיקה אותנו וחייבה אותנו להתחבר נעלמה, המפתח בידינו והעולם סובל. תורת החיבור מונחת על המדף שלנו, ואנחנו לא מיישמים ולא מעבירים אותה הלאה, ולכן משנה לשנה אנחנו מידרדרים למצב נורא שבו אנחנו שנואים על כולם.

האנטישמים לא אשמים בשנאתם. הם למעשה עזר כנגדנו, שיקוף מצבנו הפנימי כעם, ביטוי לדופק היהודי העולמי. לכן במקום ללכת איתם ראש בראש, אנחנו צריכים ליישם את המוטל עלינו: להתחבר. עצם המגמה שלנו לחיבור כבר תגרום לשינוי חיובי שיורגש בכל המערכת הגלובלית. עצם החיבור ייטע מחשבות חדשות בכל האויבים שלנו – מהמפגינים ברחובות, דרך היושבים בארגונים הבינלאומיים ועד לאויבים שחגים סביבנו מבוקר עד ליל. את כולם הקשר ההדדי בינינו ירגיע.

אם לא נעצור להתחנך ולהעלות מודעות לבעיה ולפתרון, לא נכיר מה תפקידו של כל יהודי, איך נוצר עם ישראל, ולא נחדש את המאמצים לקשר בין כל יהודי עולם, אז השנאה יכולה להתגלגל מהר מאוד למעשים נוראיים, לא פחות ממה שקרה שם בווילה לפני שמונים שנה.