ידענו ימים יפים מאלה
שלושים יום לבחירות ולאוויר עולה עונה חדשה של "הישרדות" – תוכנית ריאליטי שבה הרצון האגואיסטי לנצח את האחרים טורף את הכול. התכתשות ישראלית מזן אחר. אנחנו כל-כך טומנים את ראשנו עמוק בשגרה היומיומית, הפוליטית והתרבותית, עד שאיננו מבחינים במבטים האנטישמיים הנוקבים של אומות העולם כלפינו.
בבלגיה נערכה צעדת ענק, כשבובות "יהודים" עם אף ארוך מנופפים לשלום כמו יצאו מתוך תהלוכות שהיו בגרמניה הנאצית, ומעטים הם המגנים. בארה"ב המפלגה הדמוקרטית איבדה שליטה על מפלצת האנטישמיות, לאחר שהנהלת המפלגה ריככה את הצעתה לגינוי האנטישמיות והסתפקה בהודעה פושרת "נגד כל סוגי השנאה". ויום אחרי שאוהד של קבוצת הכדורגל אוניון ברלין שלח את אלמוג כהן לתאי הגזים בציוץ מכוער, גם אוהדי סאות'המפטון פצחו בקריאות אנטישמיות: "לכו לתאי הגזים".
כל כותרת הקשורה ביהודים – שנאה או אהדה – מבורכת. היהודים, כמו שכותב ספר הזוהר, הם מרכז העולם. "ישראל בין שאר האומות, כמו לב בין האיברים. וכמו שאיברי הגוף לא יכלו להתקיים בעולם אפילו רגע אחד בלי הלב, כך כל העמים אינם יכולים להתקיים בעולם בלא ישראל" (פרשת פנחס).
נגולל בקצרה את סיפור הולדת עַם ישראל: לפני כ-3,800 שנה, בבבל העתיקה, איגד אברהם אבינו תחת אוהלו נציגים של שבעים שבטים וחמולות (אומות העולם של ימינו), שבחרו להתחבר ולהתעלות מעל ההבדלים ביניהם. הטבע האגואיסטי שלהם בער והפריד ביניהם, אך הם העדיפו את ה"אֵל" – כוח החיבור ששוכן ביניהם. הם קראו לעצמם "ישראל" – יָשָׁר אֶל הכוח העליון שניצב מעל כל הכוחות האגוצנטריים שלהם.
כל עוד הם שמרו על גחלת האחדות, הם הקרינו ממנה אל מערכת הקשרים האנושית, הנסתרת והגלויה. "אור לגויים"; אבל האגו מטבעו המשיך לגדול ולהשתולל. וכך במשך ארבעים שנה במדבר האגו סכסך והפריד ביניהם, ועַם ישראל גבר עליו שוב ושוב. השיא היה עם הקמת בית המקדש השני, שם פרחה אהבת האחים בעם ישראל, אך לבסוף שוב פרץ האגואיזם במלוא עוצמתו והביא לשנאת חינם שגרמה לחורבן הבית וליציאה לגלות.
מאז התייבשנו. גם היחסים בינינו וגם אדמת ישראל שעליה חיינו. משפחות בודדות חיו בישראל באותן השנים, חלקן בעכו וביפו, חלקן בירושלים ובצפת. הפריחה החלה רק עם גלי העלייה, כשחזרנו ארצה להתקבץ מחדש: חלק קטן עלה מרצון, וחלק גדול ברח מפחד הפוגרומים ברוסיה ומתופת השואה באירופה.
שבעים שנה חלפו מאז הקמת המדינה היהודית ושוב האגו מרים את ראשו, מעודד אותנו להיאבק על השלטון בכנסת ישראל. שכחנו את ייעודנו. שכחנו שאם אנחנו זונחים את המאחד בינינו, אנחנו מביאים חורבן לעולם, הרס שהופך לבסוף לשנאה נגדנו. שכחנו, כמו שכתב המקובל הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", ש"האומה הישראלית נתקנה כמין מעבר, שעל ידה יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו, עד שיתפתחו ויבואו להבין את הנועם ואת השלווה השרויים באהבת הזולת".
אם לא נלהיב שוב את האהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו, ולא נחזור להחיות אותם השרירים הלאומיים שאינם פעילים בנו זה אלפיים שנה – האנטישמיות לא תיפסק לעולם. גם זו טעות לחשוב שמדינת ישראל תהיה מקום מקלט לעד. כי מי מבטיח לנו שבקיץ הקרוב נוכל לנפוש בכל מדינה מבלי להיתקל באנטישמיות? מי מבטיח לנו שמדינות ידידותיות לא יתהפכו מחר וידרשו מאיתנו אשרות כניסה? מי מבטיח לנו שאמריקה לא תלבש צורה כמו גרמניה הנאורה? מי מבטיח שלא יהיה גרוע ומסוכן יותר בצפון ובדרום? ומי, עם יד על הלב, מבטיח לנו שמחר יהיה כאן טוב?
ההבדל המשמעותי באווירה העולמית של היום לבין זו של שנות השלושים של המאה הקודמת הוא בדבר אחד: אז היה זה רק הפיהרר של גרמניה הנאצית שדחף להשמדת היהודים, אבל מעתה ואילך גילויי שנאה יתרבו בכל מקום נידח ברחבי העולם, מכל איש ואישה. גם אם יהיו כאלה שינסו להתבולל ולהמיר את יהדותם, ויהיו כאלה, אז מוטב להם לעשות חשבון פשוט: האנטישמים לא מבדילים בין יהודי רפובליקני או יהודי דמוקרטי, יהודי ימני או יהודי שמאלני, דתי או חילוני, אשכנזי או ספרדי.
מקום המקלט הוא מקום החיבור בינינו. שם, ורק שם, נמצא חום וביטחון, שם נגלה את הכוח העליון. אחדות ואהבה, דאגה ואכפתיות, התחשבות וערבות הדדית אלה הם אותם הערכים שעליהם ייסדנו את עם ישראל באוהל אברהם, וכעת עלינו לשוב וליישם אותם כמו שמלמדת חכמת הקבלה. לא להביא לאחידות, אלא לאחדות. לא לטשטש את ההבדלים והפשעים, אלא רק לכסות אותם באהבה. רק כך נממש את תפקידנו בעולם ונזכה לכבוד ואהדה.
