ההיסטוריה העולמית בכלל ושל העם היהודי בפרט מגלמים מערכת פנימית רחבה יותר – מנגנון אדיר של כוחות חיוביים ושליליים הפועלים במציאות; כוחות המביאים לפירוד ויוצרים חיבור, כנגד כוחות המעוררים שנאה ומקדמים אהבה. חכמת הקבלה, החכמה שאני לומד ומלמד יותר מארבעים שנה, חוקרת את הכוחות האלה ואת הדרך לאזן ביניהם לכדי שלמות.

לפי מקורות הקבלה, יש בטבע כוח חיובי אחד, כוח עליון המכונה בשם "בורא" – אור עליון פשוט הממלא את כל המציאות. המושג בורא בחכמת הקבלה הוא לא ישות וגם לא בן אנוש. זהו כוח נתינה והשפעה (מלשון הענקת שפע), כוח חיבור ואהבה.

בהתחלה לא היה במציאות כלום, חוץ מהכוח הזה. אולם "כאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא את העולמות ולהאציל את הנאצלים", כפי שמתאר האר"י הקדוש, כדי "להוציא לאור שלמות פעולותיו, שמותיו וכינוייו", הנה אז הבורא ברא רצון לקבל הנאה ותענוג – ההיפך הגמור ממנו – כדי שיהיה מי שיוכל לקבל את ההנאה והתענוג שברצונו לתת.

אבל זה לא מספיק. כדי להיות מסוגל לקבל את טוּבוֹ באופן מושלם, הרצון לקבל שנברא צריך להתפתח עד לרמה שישתווה לבורא בכוונותיו. לכן הבורא הטביע את תכונת ההשפעה שלו על הרצון לקבל, שנברא בתהליך רוחני הנקרא "שבירה".

השבירה היא פעולה מורכבת אך חיונית שגרמה לתוצאה חיובית: הקשר הקודם בין הרצון לקבל והרצון להשפיע נשבר, ונוצר קשר חדש שבו הרצונות הללו מתערבים זה בזה. כך נעשה הרצון לקבל שבנברא כלול משני כוחות מנוגדים: רצון לקבל, שזה הוא עצמו, ורצון להשפיע, שאותו קיבל מהבורא. שני הכוחות הללו התחילו לפעול בנברא ולפתח אותו לקראת ייעודו: לקבל את ההנאה המושלמת. זו המהות של חכמת הקבלה – החכמה איך לקבל נכון שפע של הנאה.

אולם התהליך לא מסתיים עם השבירה, אלא ממשיך ומשתלשל מהעולמות הרוחניים העליונים עד לעולם הגשמי שלנו, בתהליך מדורג שבו הבורא והנברא מתרחקים ונפרדים זה מזה. רק מתוך העולם החשוך הזה, הנטול כל אור, אנחנו מתחילים לעלות חזרה אל שורש הבריאה, אל המקור שממנו באנו, אל החיים הטובים והשלמים. החידוש הוא בזה, שבדרך חזרה אנחנו צוברים רשמים וכוחות שמעצימים לאין ערוך את ההשגה הרוחנית שלנו, הנתונה לחופש הבחירה מצידנו.

על פי חכמת הקבלה, אדם מאוזן פועל בין שתי תכונות מנוגדות המשלימות זו את זו: לקבל – אבל מתוך כוונה להשפיע הלאה את כל הטוב שקיבל. ככל שהאדם שואף לפסוע בשביל הזהב, כך הוא מתדמה יותר ויותר לבורא.

בעולמנו הרצון לקבל, שמוגדר בקבלה כחומר הבריאה, ממשיך להתפתח ללא הרף. לתפיסתם של המדענים, חומר הבריאה נגלה לראשונה לפני כ-14 מיליארד שנה במפץ הגדול, האירוע המחולל שבמהלכו נוצר היקום – על ממדי הזמן, התנועה והמקום – ומאז התפשט עד שכדור הארץ הבשיל לתנאים המאפשרים היווצרות חיים על פניו. רבים חיו על פני כדור הארץ, אך רק לפני כ-5,780 שנה, כאשר לראשונה גבר הרצון לקבל ביצור הולך על שניים בשם "אדם", רק אז החלו חיים של ממש.

מה מיוחד באדם הראשון הזה? ממנו והלאה, התחיל הרצון לקבל לצבור תאוצה מדור לדור עד שתפח למצב הנקרא "בבל". הרצון לקבל היה כה גדול, עד שבני האדם שאפו לבנות מגדל גבוה שיגיע עד השמיים, שייגע באלוהות. מגדל בבל היה סמל לרצון לקבל המופרז שהתגלה אז, בשחר האנושות. הבבלים היו מוכנים לעבוד יחדיו למען אינטרס אגואיסטי משותף. יחד, כך חשבו, יוכלו לשלוט אפילו בכוחות הטבע.

ואז התגלה אברהם, לימים המנהיג הרוחני של עם ישראל. מתוך שאלות נוקבות לגבי פשר החיים ולגבי מי מושך בחוטים, גילה אברהם את חוקי מערכת הכוחות שבטבע. הוא גילה שבטבע פועל כוח אחד כולל, כוח המנהל את כל המציאות כמערכת אחת, בעלת חוקים קבועים מראש, מוחלטים, ובלתי משתנים. הוא גם גילה שכל בני האדם קשורים ברשת קשרים אחת – מנוהלים כאיש אחד על ידי כוח אחד, אותו כוח השפעה ואהבה שהתחיל את הבריאה כולה.

יתרה מזאת, אברהם גילה ששורש כל הרע נעוץ באגואיזם הצר, בָּרצון לקבל המופרז, שגובר כל הזמן – הוא שפורם את הקשרים בין בני האדם, ומוציא את המערכת כולה מאיזון. אולם אותו הרצון לקבל, באיזון נכון עם הרצון להשפיע, יכול לשמש כמנוף להעלות את בני האדם לקשר עם הכוח העליון.

אברהם הבין שכדי לאזן את הכוח השלילי והטבעי של האגואיזם, הכרחי לעורר כנגדו את הכוח החיובי שבטבע, אלטרואיזם. האתגר הוא שהכוח הזה נסתר, ומתגלה מתוך מאמץ משותף בין כמה אנשים להתחבר, לבנות קשרים טובים זה עם זה, מעל הדחייה האגואיסטית.

את הגילוי הרוחני המרעיש הזה ואת הדרך למימושו גיבש אברהם לשיטת חיבור הנקראת בימינו חכמת הקבלה. עם השיטה הזאת פנה אברהם אל תושבי בבל ובישר להם שאת האלוהות, את כוח ההשפעה והאהבה, אפשר להשיג רק באמצעות החיבור ביניהם.

לא רבים צעדו בעקבותיו, אך אלה שכן שמעו בקול אברהם ונהרו אחריו, יצאו עימו מבבל העתיקה לארץ כנען. סביב האידיאה שלו נבנתה קהילה מיוחדת אשר לימים תהפוך לעם ישראל. השם "ישראל" הוא צירוף של המילים "יָשָׁר" "אֵל" – ישר אל הכוח העליון, כוח ההשפעה, הטוב והמיטיב.

אצל שאר הבבלים האגו המשיך להתפתח בקצב איטי, וברבות הימים הם הפכו לשבעים אומות העולם. לעומת זאת, בישראל האגו גבר יותר ויותר, והם למדו לכסות את הפשעים באהבה, בעזרת שיטת החיבור שלימד אבי האומה.

לאורך מסעם עברו ישראל עליות ומורדות ברמת היחסים ביניהם. היו תקופות שהאגו גבר והפריד ביניהם, והיו תקופות שהם הצליחו להתעלות מעליו בעוצמת החיבור ביניהם. הם ירדו למצרים, יצאו ממצרים, עמדו סביב הר סיני, קיבלו תורה, חיו ארבעים שנה במדבר, נלחמו והשלימו שוב ושוב, עד שנכנסו לארץ ישראל. בירושלים הם הקימו את בית המקדש הראשון, שנפל וחרב, ושוב עלו ובנו את בית המקדש השני, שהפעם חרב כתוצאה משנאת חינם – מרצון לקבל גדול יותר, שגרם לפילוג כזה שהעם לא הצליח להתגבר עליו. אז יצא העם לאלפיים שנות גלות.

כתוב, "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים" (פסחים פז ע"ב). תכלית הבריאה אינה עבור עם ישראל, אלא עבור כל באי העולם. באפשרותו של כל אדם להגיע להשגה מלאה של הבורא והבריאה, מצב המכונה בחכמת הקבלה "גמר התיקון". כלומר, תיקון הרצון לקבל מכוונה אגואיסטית "על מנת לקבל" לעצמו בלבד, לכוונה אלטרואיסטית "על מנת להשפיע" לזולת.

אחרי אלפיים שנות גלות, האנושות, אותם בבלים שהתפשטו ברחבי תבל, מתקשרת חזרה לאותה קבוצת אברהם, ישראל. איך הם מתחברים? הקשר שנוצר על ידי השבירה בין הרצון לקבל והרצון להשפיע הביא ליצירת מבנה רוחני שנקרא "הנשמה הכללית". מבנה זה מתחלק לשני חלקים: "ראש" ו"גוף". התעוררות לתיקון יכולה להופיע קודם ב"ראש", ורק אחר כך ב"גוף". הראש נקרא גם "ישראל", מה שרמוז באותיות "לי ראש", והגוף נקרא "אומות העולם". בתהליך השבירה שני החלקים מתערבבים זה בזה וזה עם זה – הכנה לחיבור העתידי ביניהם ולעלייה ההדדית המשותפת אל גמר התיקון.

לכן, אם נתבונן בעולם שלנו בעיניים חדשות, נראה בכל דבר התקשרות הדדית בין שני כוחות – בורא ונברא, רצון להשפיע ורצון לקבל, פנימיות וחיצוניות, אהבה ושנאה, חיובי ושלילי. יתרה מזאת, אם נסקור את ההיסטוריה דרך פריזמה של כוחות בלבד, נגלה כיצד ישראל ואומות העולם לובשות את אותן צורות רוחניות.

כל חלקי האנושות קשורים זה לזה ברשת אחת גדולה. יחסו של העולם כלפי היהודים תלוי אך ורק ביחסים בין היהודים עצמם. שכן הם זכו קודם לעלייה רוחנית ובידיהם השיטה לחיבור, מפתח לעולם טוב, שלם ונצחי. כל עוד ישראל מפולגת ומסוכסכת מבפנים, השפעתה על אותה רשת היא שלילית. מכאן נובעות כל ההתנגשויות בין בני אדם, בין מדינות ומעצמות, מכאן נולדות האלימות והשנאה. זו הסיבה לאנטישמיות.

טיב הקשר בקרב העם היהודי, בין בני ישראל, תלמידיו של אברהם, הוא הגורם שמטה את כף המאזניים של מערכת הקשר הכללית לכיוון של קשר חיובי או שלילי. כאשר ישראל תממש את השיטה לחיבור בתוכה היא תשפיע באופן חיובי על מערכת הקשר הכללית. הכוח החיובי הזה יוקרן לכל בני האדם. לכן נאמר שעם ישראל אמור לשמש "אור לגויים".

המשמעות היא שבניית קשרי חיבור ואהבה בתוך עם ישראל, מפעילה את הכוח שיכול לאזן ולתקן את מערכת הקשר האנושית. מתוך הרגשת האחדות שתתפשט מישראל לעולם, ייפסקו האנטישמיות, האלימות, הפיגועים והמלחמות. כמו שכתוב, "כאשר יש בישראל אהבה ואחדות ורֵעות בין זה לזה, אין מקום לשום פורענות לחול עליהם" (מאור ושמש, פרשת ניצבים).

עבדות במצרים, עלילות דם באנגליה, פוגרומים ברוסיה, האינקוויזיציה בספרד ואפילו השואה הנוראה שהתחוללה בגרמניה הנאצית ובאירופה כולה – כל אלה הם ביטויים להתגלות הכוח השלילי, תוצאה של אגו שגבר ושישראל לא התאחדו מעליו. לעומת זאת, בית המקדש בירושלים ודוגמאות מעטות שניתן לספור על כף יד אחת – אלה ביטויים להתגלות הכוח החיובי, לחיבור הלבבות שרומם את ישראל מעל האגואיזם המפריד.

בשנת 2020, כאשר האנטישמיות גוברת במדינות נאורות ומפותחות, דוגמת ארה"ב ומדינות במערב אירופה, עלינו להבין שההיסטוריה חוזרת. חוקי הטבע אינם משתנים: האגו גדֵל ומפריד בינינו כדי להניע אותנו להתקדם אל עבר השלמות, כלומר להתחבר באהבה איש לאחיו ולקדם את כל באי העולם לאותה אחדות שבה תתממש מחשבת הבריאה להיטיב לנבראים.

החכם – עיניו בראשו. לכן ככל שנגביר את המודעות לתופעת האנטישמיות ולפתרונה ונְפַתח נטייה לאיחוד, נוכל לכתוב על ליבנו את הפרק הבא של האנושות, ולהשתתף בַּתהליך יחד עם הכוח העליון.