במקום להתבולל ולהיטמע, להתבלט ולהפיץ אהבה
האנטישמיות מעלה הילוך. עוקפת משמאל את פשעי השנאה נגד שחורים, חותכת מימין את האיבה המקומית למוסלמים. בישראל התופעה כמעט ואינה מורגשת, לא נשמעת, לוחשת ממש. ואילו בעולם היא צועקת מכל פינה ודורשת טיפול נמרץ.
בארה"ב לדוגמה הבעיה מכה שורשים עוד מגיל צעיר. מערכת החינוך הכניסה לבתי הספר תוכנית חובה ובה תלמידי אמריקה מכירים את כל הקבוצות האתניות החיות בתוכה. נשמע לא רע, אבל היהודים לא נכללים בפנים. הם לא שם כי הם מוגדרים כמי ש"נהנים מזכויות של לבנים".
התוכנית עשירה בתוכן: התלמידים יידרשו לכתוב כיצד מכל המיעוטים הגיעו דווקא היהודים למעמד הזה, ויתבקשו לחשוב ואף לנמק כיצד ההתברגות הזאת משפיע על אמריקה. התוצאה מכוונת לחשיבה ביקורתית כזאת ברורה: היהודים הם כתם על העם האמריקאי, קבוצה שזוממת להשתלט על העולם.
קשה לכתוב על הנושא ועל השלכותיו כי הוא מורכב מאוד ודורש הכנה רבה גם מצד הכותב וגם מצד הקורא. אבל במבט כללי, היהודים האמריקאים עברו שינויים רבים בחברה האמריקאית במאה השנים האחרונות. ממעמד שוליים עם אישור לעסוק רק במסחר, הרחק מהפוליטיקה ומשאר המקומות שאליהם לג'נטלמנים בלבד יש רשות להיכנס, עד סלילת דרכם אל לב ההוויה האמריקאית מבלי לאבד את זהותם – פריצה אל תוך גבולות השלטון השמורים.
אלא שהיהודים לא מימשו את ההזדמנות שנפתחה לפניהם לכיוון נכון וטוב. הם השתמשו בה להתקדמות פרטית, להרחבת עסקים ולשליטה כלכלית. בנוסף לכך, להבדיל מאוכלוסיות מיעוט אחרות, הם לא דאגו להרגשת קרבה ביניהם. אם כבר התאחדו, זה היה למטרות רווח ולא כדי להיות חלק מועיל במערכת האמריקאית המשומנת. היהודים כל כך מפורדים היום, עד שהדחייה ביניהם גדולה יותר מאשר הסלידה שמופנית אליהם מבחוץ. לא בטוח שיהודי אמריקה מודעים למצבם, אבל ברור שמה שקורה כעת הוא תוצר של הזנחה גדולה וממושכת בחינוך הלאומי בקרב יהדות ארה"ב.
כשביקרתי באמריקה ושוחחתי עם יהודים אמריקאים רבים, ניסיתי להזהיר ברוך שהמצב לא ייגמר בטוב, שהם מביאים על עצמם התפרצות של שנאה. והם תמיד היו עונים לי בזחיחות שהם מאורגנים מספיק טוב כדי להתמודד. הם הרגישו עצמם גדולים מכולם, הגאווה נדפה מהם.
גאוותם נבעה מהשתלבותם בחברה האמריקאית. בדומה למה שקרה בגרמניה טרום מלחמת העולם השנייה, היהודים שינו את המנהגים ואת מושגי המסורת כמו "תיקון עולם" והתאימו אותם לדפוסים האמריקאים, וכך נהיו פעילים למען חברה מוסרית, שוויונית וצודקת, מתוך רצון להיטמע, להתבולל. אבל זה לא צלח להם. השמאל האשים ומאשים אותם באליטיסטיות, והימנים אומרים, אתם לא לבנים.
השאלה היהודית לא חדשה. בכל מקום ובכל זמן היא עמדה באוויר: מה יש להם, ליהודים, למה הם כל כך בולטים? העולם שאל, והיהודים? כמעט אף פעם לא ניסו לענות עליה.
השונות היהודית באה מעמקי הטבע. זאת לא טעות, אנחנו באמת שונים מבפנים, זן מיוחד במין האנושי. יש כמאתיים אומות בעולם, והיהודים תמיד יבלטו בין כולם. זה בלתי מחיק, זה אופי מסוים של עם, שנקבע בתוכנית הבריאה. זה גם לא תלוי ביהודים, לא שאלו אותם, כך זה מתוקף תפקידם וכך זה חייב להיות. המוני יהודים ניסו במשך הדורות להתאים את עצמם לחברה הסובבת – להתנצר, להתאסלם ועוד – אבל ללא הועיל. בחוקי הטבע, בתוכנית הבריאה, נקבע שאנחנו שונים לעולם ועד. כל השאלה היא איך נתמודד כעם.
הדרך להתמודדות שאני מציע היא שבמקום לנסות להסתתר, על היהודים דווקא להתבלט, אבל בצורה נכונה. על היהודים להגיש לעולם שיטה חדשה, הפוכה מדעת העולם. להראות שאיש לאיש חבר, שכולם צריכים להתחבר – שאחדות וקירוב לבבות הם הדת היהודית, הם הגישה הבריאה והרוחנית, והדת הזאת חותרת למצב שבו כולם יהיו קשורים בהדדיות בידיעה אחת: שלא צריך לחיות אחד מעל השני, אלא בשוויון, אחד עם השני, אחד לטובת השני.
אבל לפני שהיהודים יתבלטו עם מסר מפייס ואוהב, עליהם לקבוע תחילה יחסים שוויוניים כאלה ביניהם. לא להטיף מוסר מגבוה. איך נסביר לעולם את שיטת החיבור אם אנחנו עצמנו לא מחוברים?
מתוך חיבור הדדי אפשר לבוא לעולם מגבוה, אבל לא גבהות לב שנובעת מגאווה, אלא מגובה של הורה שבא מאהבה, ולומר בפה מלא: כן אנחנו לא כמו כולם. יש לנו ידיעה, אג'נדה, באנו לעולם לבנות בו יחסים טובים. ואם נדבר ככה, בגלוי וישר, יקבלו את הבשורה, יקבלו אותנו בהבנה. אז תירגע השנאה, כי לזה מצפים מאיתנו, למסר של אהבה.
