את לוב כבשו הנאצים בשנת 1941. מחנות ריכוז הוקמו בתוכה, וחלק מבני הקהילה היהודית שהיו שזורים באריגה של לוב, מצאו את עצמם בלב הקרבות. חלקם גויסו לעבודות כפייה, חלקם נספו וחלקם נקרעו מלוב והועברו דרך מדבר סהרה הקודח לאירופה הקרה, לגרמניה הקפואה. חזותם השחומה ושפתם של יהודי לוב הציבו אותם בסולם הגזע הנאצי כנחותים עוד יותר מיהודי אירופה, ולפעמים גם יהודי אירופה עצמם חשבו אותם לזרים מאיימים.
במסגרת תוכנית "הפתרון הסופי של שאלת היהודים" תכננו הנאצים לחסל את העם היהודי בכל התפוצות, כולל יהודי צפון אפריקה. תוניסיה, מרוקו, אלג'יריה, לוב – כל ארצות המגרבּ סבלו מאימת הנאצים, ויחידים ומשפחות שלמות מצאו את עצמם מובלים אל מכונת הזוועה של השמדת אנוש. סיפורם המזעזע ותלאותיהם נבלעו כי לא ראו בהם מי שנטלו חלק באירועי השואה, ורק לאחר התפתחות מחקר השואה והמאבק על זכויותיהם בראשית שנות התשעים זכו יהודי לוב להכרה במעמדם.
לרגל יום השואה שמצוין השבוע, חשוב לציין גם את שואת יהודי לוב שהייתה הגדולה במדינות אפריקה, ואת שאר היהודים שנספו במדינות ערב. עדיין יש מי שהפצע פתוח עבורם, והם כואבים את העובדה ש"יד ושם", לדוגמה, לא כלל אותם בין הנספים עד שנת 2005. הוא כמו הציב אנדרטת זיכרון לפיצול האומה הישראלית לדורותיה.
ובכלל לא על מוזיאון היינו צריכים להוציא ולשפוך הרבה כסף, אלא בטיפול באותו פיצול, בשבר שנגלה בין היהודים. כי מה היה רע לנו במשכן זיכרון צנוע לזכר הנספים, צנוע כמו שהם היו אז בחייהם ובמותם? מה ליהודים ולהשקעה במונומנטים? כמה טוב היה אם את כל התשוקה הזאת של "לזכור ולא לשכוח" לא היינו מטביעים באבנים אלא משקיעים בחינוך.

חינוך אינו סיור חד-שנתי במוזיאון. חינוך נעשה במהלך היומיום ובמהלך החיים עצמם, וגם כאשר הוא פונה להתבונן בעבר, הוא עושה זאת עם הפנים לעתיד. אם דאגתנו הייתה לחינוך לשמו, היינו חוקרים את הסיבה לשנאה כלפינו, מדברים עליה. היינו נוכחים לדעת שיש לנו ייעוד רוחני, והוא להיות אומה של אחדות אנושית מעל כל פער ושוני, לשמש כמופת ודוגמה לעולם. היינו עומדים על הפער בין מי שאנחנו אמורים להיות ומה אנחנו מהווים היום, וכך משתכנעים שכל מה שעלינו לעשות הוא לעסוק בחיבור בינינו על פני ההבדלים.
אין טעם להכות על חטא היום, לשבת ולהאשים את עצמנו במה שלא פעלנו עד היום. נכון יהיה אם מכאן והלאה נקים את עצמנו כאומה של חוקרים, ונשקע במחקר החוק הזה שעליו אנחנו לא יודעים כמעט דבר, למרות שכל תורת ישראל מדברת בו: חוק האחדות בישראל, הכלל הגדול של אהבה מעל השנאה, חיבור מעל ההבדלים. חוק הערבות הישראלית, שהוא התנאי לשלום העולם כולו, וכאשר הוא איננו הוא מעורר אסונות איומים.
הרב קוק ביטא את העניין בבהירות רבה: "כל רעש עולמי, לא בא בעיקרו כי אם בשביל ישראל, קרואים אנו כעת לתפקיד גדול וקדוש, למלאותו ברצון ודעה, לבנות את עצמנו ואת כל העולם ההרוס עימנו יחד".
אנחנו הישראלים, אשכנזים ומזרחים, יצאנו מטריפולי ומאושוויץ, עלינו מצפון אפריקה וממזרח אירופה, אך אנו עדיין נושאים בתוכנו את רוח האחדות ההדדית. נזכור ונרומם גם אותה בשבוע זה.
(צילום: מרכז מורשת יהודי לוב)