דברים שגאונים יודעים
במכתב תודה נדיר של אלברט איינשטיין משנת 1939, מודה המדען הדגול לאיש העסקים האמריקאי פרד בר על שסייע ליהודים שנמלטו מהנאצים זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה. איינשטיין משתף אותו בדאגתו מעליית הנאצים לשלטון וממשמעות הדבר ליהודים, וכותב לו כי "כוח ההתנגדות שסייע לעם היהודי לשרוד במשך אלפי שנה מתבסס ברובו על המסורת של עזרה הדדית". והוא מוסיף ומסביר כי "בשנות הסבל האחרונות, נכונותנו לסייע זה לזה עומדת למבחן קשה במיוחד".
היום, כאשר האנטישמיות שוב מרימה את ראשה בחדות, ועוד מתוגברת בתוקפנות מתעצמת של אויבים מבית ומחוץ, ובדה-לגיטימציה עולמית למדינת ישראל, המסורת היהודית של ערבות הדדית עומדת למבחן קשה יותר.
עם כל הקושי, הבלתי נסבל ממש, לשמוע ש"אין לנו אמצעי הגנה זולת הסולידריות שלנו", כמו שכותב איינשטיין, צריך להכיר שזו עובדה, חוק טבע בלתי משתנה, תמיד היה ותמיד יהיה. איינשטיין היה גאון ואיש רגיש, אבל הוא לא המציא את כלל הערבות. כל חכמי ישראל בכל דור כתבו שזאת ההוויה היהודית.
מה שאִפשר לאבות האומה להצליח להתחבר ביניהם נגד כל דחייה וחוסר רצון היא הרגשת האחריות וההכרה בתפקיד הנצחי. כמו אימא שלא יכולה להרשות לעצמה להתפרק גם בזמנים קשים ובעיתות משבר כי הילד שלה צריך אותה, כך ידעו אבותינו שהם מחויבים לאהבת אחים, גם כאשר כל מה שהם רוצים זה להרוג אחד את השני. לא לאהוב רק כדי להינצל ולהגן על עצמם, אלא כי כוח החיבור בין היהודים מקרין לעולם כוח חיובי. אם לא נמלא את תפקידנו ונהיה "אור לגויים", ניקלע לצרות מול הכוח העליון. כי הוא בוחן את עם ישראל רק ברמת היחסים: נפרדים הם או מאוחדים?
אנחנו נמדדים רק באחדותנו, אין אבן בוחן אחרת לישראל, וכמו שכתב איינשטיין: "הלוואי שנעמוד בניסיון זה, כפי שאבות אבותינו עמדו בו". אחרת, המדינה שכבר היום הולכת לנו לאיבוד, אותה מדינה יחידה שאי-פעם הייתה לנו, שניתנה לנו כדי שנשב ונתחבר בה, תפלוט אותנו ממנה לגמרי.
אסור לוותר על אדמת הארץ. בלעדיה לא נוכל לקיים את תפקידנו. אבל אנחנו צריכים להילחם עליה כדי לממש את תפקידנו, והניצחון מתחיל ונגמר ברוח הסולידריות בינינו.
