השחקנית אמה ווטסון, הסופרת סאלי רוני והמוזיקאי רוג'ר ווטרס, הם רק שלושה מתוך רשימה ארוכה של יוצרים ואומנים, שמשרישים את האמונה בצדק הפלסטיני וקוראים לחרם על ישראל.

למה יותר ויותר אנשים תופסים צד נגדנו, עם ישראל? האם לא הושטנו לשכנים יד לשלום בכל הזדמנות? (הושטנו). האם לא הצענו לסגת מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים? (הצענו). האם זה עזר? (לא). האם זה יעזור אם נוותר על אדמת המדינה בשלמותה? (גם לא, האשמות כלפי יהודים וטבח בהם התרחשו הרבה לפני שהתיישבנו על אדמת ישראל והקמנו מדינה).

מובן שהפלסטינים הם רק מופע תקופתי לתופעה שורשית יותר, והתשובה לשאלה "למה כולם דואגים לפלסטינים ולאף אחד לא אכפת מאיתנו?" היא: כי לנו לא אכפת אחד מהשני.

אנחנו אומרים שאנחנו רוצים שלום עם הפלסטינים, אנחנו כותבים שירים לשלום ומתפללים לבואו, אבל לא דואגים לעשות צעד אחד לקראת שלום בינינו, בתוך עם ישראל. אנחנו אוחזים זה בגרונו של זה, נלחמים לשלוט אחד בשני, חדורים תחושת צדק והתמרמרות איש על אחיו. השנאה בינינו היא זו שמלבה את השנאה כלפינו. לכן לא נוכל להיות באחווה עם הפלסטינים, וגם הם מצידם לא ירצו להיות באחווה איתנו, עד שנהיה באחווה אחד עם השני.

נראה לנו כאילו משאלתם היחידה של הפלסטינים ותומכיהם היא לגרש אותנו מכאן, אבל בעצם העם היהודי לא רצוי בכל מקום שאליו הוא הולך, לא בגלל שאנחנו מסיגי גבול ועם כובש בעיני העולם, אלא מפני שאנחנו לא נאמנים לייעודנו.

מטרת קיומנו היא לשמש אומה למופת, שאנשיה מתאחדים מעל כל הפערים. כשאנחנו מאוחדים, והיו זמנים בעבר שהיינו באהבת אחים, אנחנו יקירי העולם. אולם כשאנחנו לא מצליחים להיות מאוחדים, אנחנו לרוב נכשלים ונעשים מגונים בעיני העולם.

לכן אין לנו מה לנסות לפרוץ סדק בחומת השנאה העולמית ליהודים. גם לא נצליח. המאמצים שלנו צריכים להתמקד בטיפוח קשרים טובים בינינו. אם נצליח להתאחד בינינו ללב אחד, אז נשבור כל חומה אטומה בלב כל אדם בעולם. כמו שהם מרגישים מאיתנו כעת שנאה, הם ירגישו חום ואהבה.

אנחנו יכולים להפסיק לנסות להסביר את עמדתנו, להוכיח שאנחנו צודקים, לטעון שגם לנו יש זכות למדינה ריבונית. אף אחד לא מקשיב. לעומת זאת אם נתקשר בינינו לפי הכללים שהתוו לנו חכמי האומה, לא נצטרך להסביר מילה. נהיה "אור לגויים". כוח החיבור בינינו ישחרר אותנו מכל צורך בהסבר מילולי, וכולם יתיידדו איתנו בצורה רגשית וטבעית, בדרך רוחנית.