בשבוע שעבר הייתי באיטליה. פגשתי ברחוב אנשים חסרי שמחה, כבויים, ללא חיות בעיניים. מתקיימים בצורה אפרורית כזו, כל אחד שומר על עצמו בקפדנות שלא לחלות עד יעבור זעם. הם חושבים שזו תקופה קשה שתעבור וכל מה שצריך הוא לשרוד ולהחזיק מעמד, וזו הבעיה. כי הקורונה לא תעבור, ואנשים לא יוכלו להכיל את הלחץ המצטבר ויאלצו לפרוק את התסכול וחוסר האונים שלהם. בהתחלה הם יתקוממו נגד הממשל המגביל ונגד אלף ואחת סיבות, ובסוף זה גם יגיע אלינו… היהודים.

כבר השבוע פוזרו עלונים אנטישמיים בשכונת בוורלי הילס בארה"ב ועליהם שמות של בכירים יהודים העומדים בראש חברות התרופות הגדולות בעולם, עם האשמה שהיהודים משתמשים באמריקאים כ"גויים של שבת" למילוי גחמותיהם. אותם מנכ"לים יהודים של חברות התרופות מככבים גם בתמונות שרצות ברשתות החברתיות, כשטלאי צהוב לצד פניהם.

העלונים והציוצים האלה הם רק טפטוף ראשוני לשנאת היהודים המתגברת. יום יבוא ואפילו מדענים בעצמם ישייכו את הנגיף לאותה קבוצה מזערית שמהווה פרומיל מהאנושות. הם יגידו שהיהודים הם המקור לכל הווריאנטים, ממש כמו שבימי הביניים התחילו להתלחש ולשאול למה רק היהודים לא חולים במגפה השחורה, ומשם התפתחו והתגלגלו העלילות. אוטוטו ההיסטוריה חוזרת.

האמת היא שיש בזה מן הצדק. אנחנו לא אחראים על התפרצות המגפה כמו שגורסים האנטישמים, אלא אנחנו אחראים על היחס השגוי כלפיה כתוצאה מחוסר הסברה נכונה מצידנו. על מדף הספרים היהודי נמצאים כתבי הקבלה ומחכים שנפתח אותם. בין דפיהם נמצא הסבר על כל תופעת טבע בעולמנו, מאין היא נובעת ואיזה יחס לתת לה.

ביחס לקורונה, או כעת לאומיקרון, הקבלה מסבירה שהווירוס הוא שיבוש במערכת הגנטיקה האלטרואיסטית של הטבע, כתוצאה מהאגואיזם האנושי. קצת מורכב, אבל אסביר: דרגות הטבע – הדומם, הצומח והחי – קשורות זו בזו ברמות שונות, ואילו אנחנו, מין האדם, מנותקים מהקשר ההרמוני של הטבע. בנו פועל רצון אגואיסטי מוגבר שדוחה אותנו זה מזה ומשסה אותנו זה בזה.

האגו לא רק גורם לנו לנצל זה את זה לתועלת עצמנו, אלא גם לנצל את שאר חלקי הטבע. לכן הטבע ששואף לשלמות מעורר מגפות ומשברים, כדי לסייע לנו לראות את מקום השבר והקלקול ולהזמין אותנו לתקן. כלומר, להתחבר רגשית בינינו ולהתמזג ליתר חלקי הטבע האינטגרלי. אז הכול יבוא על מקומו.

ההבנה שאנחנו חלק ממערכת אינטגרלית אחת ושהאיזון תלוי בקשרים החיוביים בינינו אינה ברורה ובולטת, וכאן בדיוק נכנסים היהודים לתפקידם. העם היהודי נוסד במעמד הר סיני, אחרי שבמצרים התגלה בינינו אגו עצום שאיים לכלות אותנו. למרגלות ההר התחייבנו להיות ערבים זה לזה וקיבלנו את התורה – שיטת החיבור של חכמת הקבלה. בעזרתה למדנו ליישם כלל פשוט ומושלם: "על כל פשעים תכסה אהבה". יש בינינו "פשעים" – אגו שמרחיק בינינו ויוצר התנגדות, וכתוצאה מזמין זנים חדשים, ועל פניו עלינו להתחבר באהבת הזולת.

מרגע שלמדנו ליישם את שיטת החיבור בינינו – למרות שידענו בהמשך המסע עוד אינספור מלחמות ומאבקים – תפקידנו להיות אור לגויים. ללמד את כל באי עולם איך גם עליהם להיות כאיש אחד בלב אחד.

מבט חטוף על עצמנו מהצד מגלה עד כמה אנחנו מתרחקים היום מהייעוד הזה. אנחנו נותנים לאגו לשלוט בנו, לסכסך ולהפריד בינינו, לעשות בנו שמות בלי להחזיר לו מלחמה, בלי לשאול בכלל מי אנחנו ומה תפקידנו בחיים. לכן אין פלא שהעולם מצביע עלינו באשמה. ישראל ואומות העולם כרוכים זה בזה במערכת גלובלית אחת, והעולם מרגיש חזק מבפנים שאנחנו אדישים לתפקידנו.

אם היינו מבינים מי אנחנו ודואגים להתקשר בינינו כנדרש מתפקידנו, היינו יכולים לעמוד מול העולם ולכוון אותו להיעזר בקורונה לתיקון: היינו מסבירים ש"כאן, איפה שהמגפה מחייבת אותנו להתרחק עכשיו, חסרה בינינו התחשבות. ושם, במקום שבו נדרשת מסכה, צריך לשים לב בשביל מי אנחנו עוטים אותה – אם כדי לשמור על עצמנו או על מי שמולנו". היינו יכולים להשתמש במגפה כמורת דרך, לנווט בעזרתה עד שנתקן את כל הפשעים בינינו ונהיה אדם אחד.