נולדתי בבלארוס בשנת 1946 כאשר השואה הייתה נחלת העבר. עם זאת היא הייתה תלויה בשמי האזור, מהלכת ברחובות בלי מילים. אנשי בלארוס לא יכלו להשתחרר ממנה. ישנם אנשים שאוהבים לדבר על אותה תקופה, אני מאוד לא אוהב. אני זוכר את עצמי כבן ארבע, מתחבא מתחת לשמיכה כדי שהנאצים לא ימצאו אותי. עד כדי כך הפחד והלחץ הנוראיים היו עדיין באוויר.
ההרגשה הקשה ביותר הייתה שהנאצים יגיעו אליי ולא אוכל לברוח. שעליי לשבת רועד ולחכות לבואם. זה הדבר הכי גרוע: להסכים ולהשלים שכבר אין מה לעשות.
בחיי האומה הישראלית ישנם זמנים של בחירה, שאם היא לא מתרחשת היא הופכת לגזירה, וכבר אין מה לעשות אלא לרעוד ולראות אותה מגיעה. כך היה עם השואה. היא נגזרה הרבה לפני שפרצה המלחמה והחלו פעולות ההשמדה.
במקור עם ישראל הוא מדגם מייצג של אנשים מכל אומות העולם שחיו בבבל העתיקה לפני כ-3,800 שנה. הוא התקבץ סביב אברהם אבינו כתא ייעודי, במטרה להדגים לעולם איך לוקחים אנשים שונים בתכלית – שפה, תרבות, גזע, אמונה – ועל פני השוני ביניהם והדחייה הטבעית שנוצרו עקב היצר האנושי האגואיסטי, הם ייסדו יחד חברת מופת המבוססת על אהבת הזולת: הוכחה לכך שאפשר לחבר את כל העמים לגוף אחד. אנושות אחת.
מאז זורמת בעורקי האומה הישראלית שיטת החיבור בין בני אדם, המיועדת להתממש ביניהם, ומהם לזרום אל שאר האומות ולהביא לתיקון העולם – משוני ושנאה לאחדות ואהבה. זו המשימה היחידה שנדרשת מאיתנו, ועליה אנו נתבעים לתת דין וחשבון.
השואה לא התרחשה בעקבות מעשה יחיד שהפיל את הפור, אלא זה היה אירוע שנולד כתוצאה מתהליך מצטבר של התנהלות לקויה בינינו. שכחנו את ייעודנו להיות "אור לגויים" ולא השתדלנו במאומה לתקן את עצמנו ולהביא לתיקון העולם.
עד שנות השלושים של המאה העשרים היה זמן שבו עדיין יכולנו להימלך בדעתנו, לחזור בתשובה ולהתחיל להתחבר בינינו. אחר כך נסגר חלון ההזדמנויות. העם הגרמני – אומה תרבותית לתפארת – הפך למכונת משחית מפלצתית, ואילו העם היהודי הפך נטול בחירה, והובל כצאן לטבח.
יש דוגמאות לניסיונות של התנגדות והתחברות אמיצים, כמו המרד בגטו ורשה. אבל מקריאה של מפת היחסים בין יהודי ורשה לפני השואה, אפשר להבין שזה היה מאוחר מדי.
בוורשה לפני השואה היה ריכוז גבוה של יהודים, דחיסות עצומה של דעות והשקפות, לכן הייתה שם תשתית מיוחדת להתחבר כאיש אחד בלב אחד מעל הניגודים, לממש את תכלית האומה הישראלית ולהינצל. אבל היהודים לא עשו כן. להיפך, הם נכנסו לחשבונות קטנים שסדקו את היחסים ביניהם, ובין הסדקים פרץ כוח הדין.

כוח הדין זרע הרס. בין גדרות הגטו היו מסעדות יוקרה שיהודים בעלי אמצעים אכלו בהן, בזמן שבחוץ היו ילדים שגוועים ברעב. זו רק דוגמה אחת מתוך המון סיפורי אימה שהשכל האנושי לא יכול לקלוט. אבל כך קורה במצבים שכבר לוקחים מהאדם את הבחירה, הוא מתייחס לזולת לפי שורת הדין בלבד.
אני לא יכול להבטיח שהייתי פועל אחרת מאנשי גטו ורשה. ודאי הייתי משתדל להתנגד, אבל אדם יכול להיקלע למצב שמתוך פחד ועינויים קשים הוא יתחיל להצדיק את הרוע.
ואיפה היה אלוהים בסיפור הנורא הזה? ממש שם, בינינו. אלא שלא יכול היה להתייחס אלינו באהבה גלויה, כי אנחנו עצמנו, בזלזול בינינו, הפכנו את היחס שלו מאהבה לשנאה, מחסד לדין. היחסים בינינו קובעים את היחס של הכוח העליון כלפינו.
כשבעל הסולם, אביו של מורי שהיה דיין בוורשה, הרגיש את אימת הדין נופלת על העיר, הוא זעק ליהודים שיברחו. לא רק הוא, היו עוד אנשים שחשו במצב הנורא שמתרגש לבוא והתחננו בפני היהודים להציל את עצמם מהשמדה. אבל היהודים צחקו ולעגו להם, לא האמינו שכך יכול לקרות.
גם היום בישראל, אף אחד לא רוצה לדבר על תפקידנו, על הבחירה העומדת לפנינו ומה עלול לקרות כשהיא ניטלת. היחסים בינינו הרבה יותר גרועים מהיחסים שהיו בין היהודים אז. להם לא הייתה דוגמה כמו השואה ולנו כן, ולמרות זאת אנחנו לא רוצים להכיר בה, לא רוצים לשמוע ולבנות משהו חדש בינינו, אלא אנחנו ממשיכים לחיות לפי האגו בלי שום ניסיון להתנגד לו.
הוויכוחים בכנסת הם כמו הוויכוחים בוורשה ערב השואה. היהודים התווכחו עד חורמה, ארגון נגד ארגון, בלי רצון לזוז מילימטר מדעותיהם ולוותר. אחר כך קברו את כולם יחד בקבר אחים. אנחנו מתנחמים היום שיש לנו צבא ומדינה, אבל אם לא נפעל כדי להתחבר, אז ניתן בכך רשות לכוח הדין להשתלט עלינו; נגלה במפתיע שאין לנו כוחות להילחם; לא נמצא בתוכנו הצדקה לעמוד ולשמור את עצמנו, כל העולם יסתובב תוך שנייה נגדנו ולא נוכל לעשות דבר. כמו שהייתי בילדותי, כשישבתי מבוהל מתחת לשמיכה וחיכיתי חסר אונים לשואה.
יום יום אנחנו חייבים להתעורר ולהוסיף בחיבה איפה שרק אפשר. להחיות את החיבור בינינו, את האהבה שצריכה לזרום בין בני אדם. יום יום אנחנו חייבים לבלום את הריבים ולגשר על המרחקים.