יום השואה הקדים השנה
מפלגת הימין "האחים של איטליה" שבראשה ג'ורג'ה מלוני ניצחה בבחירות הכלליות של איטליה והתקשורת השמאלנית באירופה ומחוצה לה זועמת וחרדה.
ה-CNN תיאר את מפלגתה של מלוני כ"ממשלת הימין הקיצוני ביותר מאז העידן הפשיסטי של בניטו מוסוליני". ערוץ החדשות והאקטואליה הצרפתי France 24 הכריז ש"שינוי סיסמי" התרחש באירופה. ה-Vox הודיע: "הימין הקיצוני באירופה – ובעצם בכל מקום – זוכה להצלחה". וה"וול סטריט ג'ורנל" מודאג מכך ש"הפופוליזם הימני עלול לעלות בארצות הברית".
בהחלט ניתן לומר כי אירופה משתנה. גם שוודיה בחרה לאחרונה בפרלמנט שוודי הנוטה לימין, שככל הנראה יבחר ראש ממשלה הנוטה לימין, וגם בבולגריה שבדיוק נערכו בה הבחירות הכלליות נראה שהימין זכה ברוב.
גם במדינות בהן הימין לא זכה ברוב קולות, הוא הולך וצובר פופולריות. צרפת, ספרד, פולין, אוסטריה, הולנד ועוד כמה מדינות באיחוד האירופי חוות התחזקות מהירה של הימין.
עם זאת, אני חושב שמה שתקשורת השמאל וכמה פוליטיקאים מתארים כ"ימין קיצוני" או נוטה לפשיזם, אינו "קיצוני" ואינו פשיסטי. השינוי מתרחש באופן טבעי מאליו והוא גם תוצאה מטינה להתנהלותה של רוסיה.
ההשפעה הרוסית ההולכת ונחלשת באירופה גורמת לכך שהסדרים רבים שנקבעו לאחר מלחמת העולם השנייה מתפוררים. הדבר גורם לשינויים ותזוזות שילכו ויתגברו. תזוזות אלה עשויות לפתוח ויכוחים מחודשים על גבולות, ועימותים שהיו סמויים עד כה עלולים לצוץ מחדש.
למרות זאת, מנהיגי הימין החדשים שנבחרו אינם רואים את עצמם פשיסטים או קיצוניים. הם רואים את עצמם שמרנים ונוטים יותר לחיזוק מדינת הלאום מאשר לכיוון הרעיון הפאן-אירופי. כך או כך, אני לא חושב שמנהיג מסוג מוסוליני יעלה באיטליה או במדינה אחרת באירופה, יותר מדי כוחות ימנעו התפתחות כזו.
אירופה מתמודדת עם אתגרים רבים: בעיות חברתיות, הגירה שלא נקלטת, קשיים כלכליים, מחסור בגז ואתגרים רבים אחרים שצריכים להדאיג את האירופאים יותר מאשר ההשתייכות הפוליטית של מנהיג זה או אחר. אירופה צריכה להישאר מאוחדת, אבל היא צריכה לשפר את האחדות בין המדינות שחברות בה.
המדינות צריכות לעבוד יחד על עתידן או שהן עלולות למצוא את עצמן מידרדרות למצבן של מדינות העולם השלישי.
כדי לצאת מהמשבר אירופה חייבת להקים איחוד אמיתי. לא כמו זה הקיים היום, בו מדינה אחת או שתיים שולטות והשאר נאלצות לציית לתכתיבים. איחוד אמיתי פירושו שאנשים במדינות שונות מרגישים מאוחדים למרות ההבדלים בשפה, בתרבות ולפעמים אפילו בדת.
זו לא אמורה להיות אחדות נגד גורם חיצוני, כמו נגד הצבא של רוסיה או נגד הכלכלה האמריקאית, אלא אחדות כערך עליון שהופך את החיים לקלים ובטוחים עבור כולם. אחדות כזו תביא בסופו של דבר לשילוב המטבעות ולביטול הגבולות.
בנוסף, על ארה"ב להיות מעורבת יותר באירופה, לא בצורה סמכותית אלא יותר כעוזרת בשיפור אחדותה. אני מבין שזה אינו תרחיש מיידי, אבל הכיוון ברור וככל שאירופה תקדים ללכת לקראתו, כך ייטב לאירופאים.
מעניין לראות שהמנהיגים הימניים החדשים שנבחרו ובכלל אנשים הנוטים לימין באירופה ובארה"ב, מחזיקים בדעות חיוביות יותר כלפי ישראל. הם רואים בישראל שותפה לשינוי שהם היו רוצים לעשות באירופה: לגבש את מדינות הלאום במקום לפרק אותן, דבר שנראה שלקראתו פני השמאל מועדות בשנים האחרונות.
אין זה אומר שהמפלגות הנוטות לימין שואפות לפרק את האיחוד האירופי. הן שואפות לרפא אותו מהכוח המופרז המוחזק בידי מעטים על חשבון מדינות הלאום.
למרבה האירוניה, נראה כאילו הימין הוא זה ששואף לשוויון בימים אלה, בעוד שהשמאל נוטה יותר להעניק לכמה דמויות דומיננטיות את הכוח לשלוט בשאר אירופה. מסיבות אלה, אני חושב שהימין הופך להיות קרוב יותר לליבם ורגשותיהם האמיתיים של אנשים, ומציג תהליך בריא שאירופה מתחילה לחוות בזמנים אלה.
