פרק רביעי - מסתובבים בעולם
"למה נשתעבדו ישראל בכל האומות? כדי שיתעלה על ידם העולם".
ספר הזוהר עם פירוש "הסולם", פרשת שמות, רפח
במשך שנות הגלות עם ישראל מתפזר בין אומות העולם. בתקופה זו, מצד אחד היהודים סופגים את התרבויות, את הערכים ואת השאיפות שקיימים באומות העולם, ומצד אחר הם מפתחים כל מקום שאליו הם מגיעים.
"יש לאֱ-לוֹהַ חכמה נסתרת בהשאירו אותנו בגלות", נאמר בספר "הכוזרי" של רבי יהודה הלוי (1141-1075), "מעין החכמה הצפונה בגרגיר הזרע: גרגיר זה נופל אל האדמה ושם הוא משתנה ונעשה לכאורה עפר, מים וטיט, ולפי ראות עיני המתבונן בו לא יישאר לו רושם מוחש כלשהו ממה היה הגרגיר קודם לכן. אולם לאחר זמן יתברר, כי גרגיר זה הוא אשר ישנה את העפר ואת המים עד שיהיו מטבעו הוא. והוא אשר יעבירם דרגה דרגה עד אשר יתעדנו היסודות ויהפכם להיות כמוהו, ואז יוציא קליפות, עלים ועוד. עד אשר יזדכך הגרעין ויכשר לחול בו העניין ההוא, הא-לוהי, והצורה של הזרע הראשון, ואז יהיה לעץ נושא פרי, כפרי אשר ממנו בא הזרע ההוא".
התבוננות היסטורית מראה שהיטמעותם של היהודים ברחבי העולם השפיעה מאוד על התפתחותה של האנושות. היטיב לתאר זאת יוסטון סמית', פרופסור ללימודי הדת בארצות הברית:
"ישנה נקודה בולטת העוברת במהלך ההיסטוריה היהודית ככלל. התרבות המערבית נולדה במזרח התיכון, והיהודים היו בצמתי הדרכים שלה. בימי הזוהר של רומא, היהודים היו קרובים למרכזה של האימפריה. כשהכוח עבר מזרחה, המרכז היהודי היה בבבל; כאשר הוא דילג לספרד, שוב היו שם היהודים. בימי הביניים, כאשר מרכז התרבות עבר למרכז אירופה, היהודים כבר חיכו לו בגרמניה ובפולין. עלייתה של ארצות הברית, כמעצמה העולמית המובילה, מצאה את היהודים מרוכזים שם" (Huston Smith, The Religions of Man).
יתרה מכך, כאשר קוראים את הדברים שנכתבו על העם היהודי במהלך הגלות, מגלים דברים מפתיעים. "עם ישראל היה כמו שמש", אומר ורנר זומבארט, חוקר גרמני נודע מראשית המאה העשרים, "בכל מקום שזרח – חיים חדשים צמחו בו מן הארץ; מקום שעבר וחלף ממנו – חורבן בא אחריו".
דוגמה בולטת במיוחד: במאה ה-15 אולצו היהודים לצאת מספרד ורבים מהם ברחו לטורקיה, אשר קיבלה אותם בזרועות פתוחות, בשל תרומתם הכלכלית למדינה המארחת.
הסולטאן העותמני, באיזיט השני, היה כל כך נלהב מגירוש היהודים מספרד והגעתם לטורקיה, עד כי דווח שהוא "הודה בציניות לפרדיננד על ששלח לו כמה מנתיניו הטובים ביותר, ובכך רושש את אדמתו שלו בעודו מעשיר את של השני [של באיזיט]". מקור אחר מדווח: "כאשר המלך פרדיננד, שגירש את היהודים מספרד, הוזכר בנוכחותו [של באיזיט], אמר: 'איך אתם יכולים להחשיב את המלך פרדיננד לשליט חכם, כשהוא רושש את אדמתו שלו והעשיר את שלנו?'" (Israel Zinberg, History of Jewish Literature).
התהליך חזר על עצמו במדינות שונות, בשלבים הבאים: בתחילה היהודים הביאו לשגשוגה של המדינה, אחר כך התעוררה שנאה כלפיהם, בהמשך פגעו בהם ולבסוף גירשו אותם.
בנוסף, היהודים הם שבנו את היסוד לכל מערכת המסחר של העולם המודרני. הם היו מפוזרים במדינות שונות וכדי להתפרנס עשו עסקים זה עם זה. הייתה להם שפה משותפת, תרבות אחידה, ערכים דומים וביטחון זה בזה, שהקלו על ההתקשרות ביניהם.
בכל מקום שאליו הגיע יהודי, היה יכול להיכנס לבית הכנסת ולהתארח בביתם של תושבי המקום. הדבר הביא ליצירת קשרי מסחר ענפים והיהודים נעשו מרושתים מאוד. קשרים אלה בין היהודים בנו את התשתית לפיתוח קשרי מסחר, תעשייה וכלכלה בקרב אומות העולם. מכאן התפתחה תדמית "היהודים הסוחרים".
סוד המצליחנות
לאורך שנות הגלות, בהיותם בין אומות העולם, בלטו היהודים בהצלחתם. הצלחה שעוררה מצד אחד הערכה ומצד אחר קנאה. מאז ועד היום תיאוריות שונות מנסות לספק הסבר רציונלי לשאלה: מדוע היהודים כל כך מצליחים?
יש סברה לפיה תרבות הלימוד של העם היהודי – פלפולי התורה שבהם עסק כל ילד יהודי מגיל צעיר – היא השורש להצלחה. מעניין לראות שבדרום קוריאה כמעט בכל בית נמצא ספר תלמוד מתורגם. הם מאמינים כי שם טמון סוד הקסם היהודי.
הסבר אחר הוא כי ליהודים גנטית יש IQ גבוה יותר. הסבר נוסף, הצורך של היהודים לשרוד בכל מקום אליו הגיעו הוא שגרם למוחם להתחדד. אך לאמיתו של דבר, מעבר לכל הסיבות הללו קיימת סיבה מהותית, שורשית יותר.
ליהודים, מעצם התפתחותם הייחודית, הייתה כאמור היכולת לבחון כל דבר מתוך שני כוחות מנוגדים, קבלה ונתינה, מה שהעניק להם ראייה עמוקה ורחבה יותר של המציאות.
אומנם מאז החורבן איבדו היהודים את ההכרה הרוחנית, אך מהשגת הכוח האחד נצרב בתוכם ניצוץ ייחודי שהותיר בהם חותם נצחי. ניצוץ זה נתן להם יתרון משמעותי על אחרים. הוא שאִפשר להם להצליח ולבלוט, מפני שהוא חלק מכוח היצירה הכללי שמפתח את הטבע כולו. הוא שהניע אותם להמציא ולפתח דברים חדשים, ולקדם בכך את האנושות כולה.
היכולת שהייתה ליהודים בעבר לראות את המציאות כמערכת אחת מחוברת, העניקה להם חוש מיוחד והבנה איך ליצור חיבורים, לנהל עסקים, לבנות את החברה, לסדר את קופת המדינה, וכן הלאה.
מכאן מובן מדוע הוצאתם של היהודים ממדינה מסוימת, משולה להוצאת הדבק המחבר בין כל חלקי המערכת ועלולה לגרום לקריסתה של המדינה. גם בימינו אלה, בצרפת לדוגמה, חוששים מאוד מפני עזיבתם של היהודים את המדינה.
אך יחד עם הצלחתם של היהודים, הלכה והתעצמה השנאה כלפיהם.
שנאת יהודים
השנאה ששורשיה הופיעו כבר בימי בבל העתיקה – עקב הניגוד בין הרצון האגואיסטי הטבעי של האדם שייצג נמרוד, ובין השאיפה לחיים מתוך אחדות שייצג אברהם – לבשה במהלך ההיסטוריה צורות שונות.
גדולי ההוגים, הפילוסופים וההיסטוריונים הרומים והיוונים, כמו מנתון, סנקה וטקיטוס, טענו שהיהודים הם "מקור לקללות ולמחלות" וכי הם צאצאיהם של מצורעים. במקרים של אסונות טבע ומגפות, טָפלו על היהודים את האשמה לכעס הא-לוהי שכביכול גרם למכה. עלילות הדם כנגד היהודים החלו כבר בעת העתיקה, אחת הטענות הייתה שהם מקריבים קורבנות אדם.
עם הגעתה של הנצרות, נולדה גם השנאה על בסיס דתי כלפי היהודים. אלה הוגדרו כאויב הנצרות מפאת התנגדותם לישו, והוטלה עליהם האחריות לצליבתו. ברומא הנוצרית נחקקו כנגד היהודים הגבלות שונות, ולעיתים התבטאה השנאה אליהם באלימות ובשריפת בתי כנסת.
בימי הביניים גברה התוקפנות כלפי יהודים והומצאו בדיות ועלילות דם כנגדם. סיפרו שליהודים יש כוחות מאגיים וקשר הדוק עם השטן, שהם מרעילים את הבארות ואחראים למגפת "המוות השחור". ההסתה גרמה לפרעות נגדם ולהעלאתם על המוקד.
מסעי הצלב ושליטת הנצרות באירופה יצרו בממלכות האירופאיות מדיניות של דיכוי מיעוטים. יהודים גורשו או הוצאו להורג עקב סירובם להמיר את דתם. בספרד בחרו יהודים רבים להתנצר, אך בסתר לשמור על יהדותם. האינקוויזיציה שרפה יהודים שהודו בשמירה על יהדותם לאחר שעונו קשות במהלך חקירות אכזריות.
בתקופת הנצרות הפרוטסטנטית חזרו עלילות הדם כנגד היהודים, לאחר שלא הצליחו להמיר את דתם והסיתו לאלימות נגדם.
כאשר הגיעה הדת השלישית, האסלאם, הוגדרו הנוצרים והיהודים ככופרים וכראויים למוות. עם הזמן, הצטרפותם ההמונית של נוצרים לאסלאם הכניסה מוטיבים נוספים של שנאת יהודים אל תוך הדת המוסלמית. כך, בכתבי הדת המאוחרים יותר באסלאם כמו החדית', יש התייחסויות רבות ומפורשות לשנאת יהודים יותר מאשר בקוראן.
לאורך ימי הביניים היו היהודים שנואים ודחויים. אך העת החדשה הפיחה תקוות חדשות עבורם, שאולי השנאה כלפיהם תדעך.
השתלבות ותקווה
במאה ה-16, עם עליית הפרוטסטנטים, שלטונה של הכנסייה באירופה מתערער והיא נקלעת למלחמות דת קשות. במקביל, קופרניקוס וגלילאו גליליי מבשרים בגילוייהם את בואה של המהפכה המדעית המודרנית, שיחד עם משב הרוח הרענן מעוררת עימותים עם ההגמוניה הכנסייתית.
אירועים אלה מובילים בהמשך לתקופה חדשה בהיסטוריה האירופאית – עידן הנאורות. הוגי תנועת הנאורות סוברים כי הרציונליזם יסלול את הדרך לסדר חברתי נכון, במקום שליטתן של הכנסייה והדת. הם שואפים לביסוס עקרונות, כגון חופש הפרט, כבוד עצמי ושוויון בין כל בני האדם.
במערב אירופה, מגמת השוויון צוברת תאוצה. ב-1791, במהלך המהפכה הצרפתית, היהודים מקבלים לראשונה זכויות במסגרת האמנציפציה. אומנם הזכויות שניתנות ליהודים כיחידים משפרות את מעמדם החברתי ואת רמת חייהם, אך הן מחלישות את הקשרים הקהילתיים ביניהם.
מעניין לראות שהמגמה הזו לחיזוק הפרט על חשבון החלשת הקשר הקהילתי בקרב היהודים, הייתה למעשה מהלך מתוכנן. הלך הרוח של הדיונים שנערכו באותה תקופה משתקף מדבריו של הרוזן דה קלרמון-טונר, שהיה אחד התומכים בשילובם החברתי של היהודים בחברה:
"כאן באה התקפתם של אויבֵי העם היהודי, אשר כנגדו מעלים את הטענה שהוא עוין את החברה, שהוא מצוּוה להלוות בריבית קצוצה, שהוא אינו רשאי להתאחד עמנו, לא באמצעות נישואין ולא באמצעות קשרי חברה מקובלים; המאכלים שלנו אסורים עליו, אסור לו להסב לשולחננו, וצבאותינו לעולם לא יראו יהודים נחלצים להגנת המולדת. הטענה החמורה ביותר הופרכה כבר והשאר הן טענות מדומות… אם תהיה להם מולדת ויהיו להם אדמות, הם לא יעסקו עוד בהלוואה; הנה לכם הדרך לתיקון. אשר לעוינותם כלפי החברה, יש בכך הרבה מן הגוזמה… יאמרו לי אולי, שליהודים יש שופטים וחוקים המיוחדים להם. אני אשיב לכם: זו אשמתכם ואינכם חייבים להשלים עם כך. מן היהודים בתור אומה, יש לשלול הכול, אולם ליהודים כפרטים, יש לתת הכול" (מיכאל גרץ, המהפכה הצרפתית והיהודים).
ההזדמנויות לשיפור מעמד כלכלי וחברתי, ולצדן אידיאולוגיות של שוויון, חירות וסוציאליזם, סוחפות אחריהן עוד ועוד יהודים.
עידן הנאורות, המציב את האדם ואת התפתחותו האישית במרכז, מקדם את התפתחותם האינדיבידואליסטית של היהודים. הם נוטשים את חומות הגטו, מתפזרים בתוך אומות העולם כבודדים, ומשתמשים ביכולותיהם כדי לקדם את מעמדם ואת הצלחתם האישית. בכך חלה התרחקות נוספת מ"אידיאולוגיית האחד" שעל בסיסה התהווה העם היהודי.
*
במבט לאחור על העת החדשה, ניתן לראות שהיהודים אכן ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם ובלטו בכל תחום אפשרי. הם ספגו מהעמים שביניהם חיו רצונות, שאיפות והגדרת מטרות לחיים, ושִכללו אותם עוד ועוד. בכל תחום חדש אליו נכנסו היהודים בהשפעתן של אומות העולם, הם הביאו להתקדמות משמעותית.
בעזרת תכונת המצליחנות המיוחדת פיתחו היהודים תיאוריות מדעיות וחברתיות, פיתחו את עולם ההשכלה והתרבות, את הכלכלה ואת המדע בהצלחה מסחררת, תפסו עמדות שליטה וניהול כספים, באחוזים העולים בעשרות מונים על שיעורם באוכלוסייה.
קרל מרקס, זיגמונד פרויד, אלברט איינשטיין, השפעתם העצומה על העולם ידועה לכול. משפחת רוטשילד על כל ענפיה זכתה להצלחה כלכלית אדירה, ועוד.
הצלחה זו עוררה תמיהה רבה בקרב הוגי דעות רבים. מארק טוויין לדוגמה, התבטא כך: "תרומתו של העם היהודי לרשימת השמות המפורסמים בעולם בתחומי ספרות, מדע, אומנות, מוסיקה, כלכלה, רפואה ומחקרים מעמיקים – מספרם נמצא מעבר לכל פרופורציה הגיונית".
במזרח אירופה וברוסיה, בשונה ממערב אירופה, לא התקבלו חוקי האמנציפציה האמורים. שם נוסחו במשך השנים רפורמות שונות כלפי היהודים, שלעיתים היטיבו את מצבם ולעיתים הרעו אותו. בתוך כך, האיצה המהפכה התעשייתית את מעורבותם של היהודים בתחום הכלכלה. משפחות ברודסקי וויסוצקי השתלטו על ענף הסוכר והתה, ומשפחת פוליאקוב שגשגה בעסקי מסילות הברזל. ברוסיה נהגו לומר: "שני יהודים, ויסוצקי וברודצקי, שולטים בכל כוס תה שאתה שותה".
ה"בעיה" היהודית
סוף המאה ה-19, טרום מלחמת העולם הראשונה, הכלכלה במשבר פיננסי חמור. הזרמים הסוציאליסטיים בחברה יוצאים בביקורת כנגד המונופולים הכלכליים. העולם מידרדר לקיצוניות.
על אף שמרבית היהודים הם פועלים פשוטים ועניים, הצלחתן של מספר משפחות יהודיות די בולטת במצב הכלכלי הקשה, ומלבה את השנאה הטבעית שקיימת כלפי היהודים מלכתחילה.
באותה תקופה נפוצים ה"פרוטוקולים של זקני ציון", מסמך שבו מופיעים דיונים חשאיים של 'מנהיגי היהדות הבין-לאומית' ('זקני ציון') בדבר תוכניתם להשתלט על העולם. על פי המסמך, היהודים הם שיזמו את המהפכות באירופה ורקמו רעיונות בכדי לחתור תחת החברה האירופאית. נוסף על כך היהודים שולטים במחירי הזהב ומשתלטים על אמצעי התקשורת.
בשנת 1881 פורצים באימפריה הרוסית פוגרומים אכזריים, "הסופות בנגב". לאחר זמן, גם בגרמניה יואשמו היהודים בעוני האזרחים ובהשתלטות על הממון, ויתוארו כערמומיים וכתאבי בצע.
לאחר משפט דרייפוס בצרפת, כשגילויי האנטישמיות מתעוררים אפילו במדינה שבה החלה מהפכת החופש והשוויון, בנימין זאב הרצל מוציא לאור את ספרו החדשני, "מדינת היהודים". וכך הוא כותב ב-1896:
"בכל מקום ניסינו בתום וביושר להיטמע בעם אשר בקרבו אנו חיים, מלבד השמירה על אמונת אבותינו. אבל אין מניחים לנו לעשות זאת. אנחנו פטריוטים נאמנים, ובמקומות מסוימים אף מופלגים – אבל לשווא; אנו מקריבים את אותם הקורבנות ברכוש ובנפש כמו עמיתינו האזרחים – אבל לשווא; אנו עמלים להאדיר את שמן של ארצות מולדתנו באומנויות ובמדעים, להגדיל עושרן על ידי מסחר וקשרי עסקים – אבל לשווא; גם אם אנו יושבים בארצות מולדתנו זה מאות בשנים, מוקיעים אותנו כזרים".
אומנם תקוותם של היהודים להשתלב בחברה הכללית צלחה, אך היא עוררה עליהם את זעמה של האוכלוסייה המקומית. למרות התועלת הרבה שהפיקה אירופה מהמוח היהודי, לא התקבלו היהודים כחלק מהחברה. כאן, לראשונה, התפתחה ביהודים ההכרה שלא משנה מה יעשו, הם תמיד ייחשבו לזרים, שנואים, לא רצויים.
וכך, למרות ניסיונותיהם הרבים של היהודים להשתלב בין אומות העולם עדיין הורגשו כשונים, וכל הצלחה שנזקפה לזכותם עוררה כנגדם אנטישמיות קיצונית יותר.
קריאות אזהרה
חלק מהיהודים מבינים כי לא יהיה ניתן לפתור את בעיית השנאה כלפיהם בארצות מולדתם, ולכן הם מהגרים, בעיקר לארצות הברית. אחרים מקדמים את הרעיון הלאומי, הקמת מדינה עצמאית לעם היהודי בארץ ישראל.
במקביל למפעל הציוני, קמים מספר מקובלים המרגישים שאין די בשינוי מקום המגורים כדי להימלט מהאנטישמיות. הבנת המציאות מתוך פנימיות היהדות נותנת להם נקודת מבט נוספת על המתרחש. ברור להם כי מצב העולם דורש אלטרנטיבה לסדר חדש, שאותו יכול לספק לאנושות רק העם היהודי שחווה מצב של אחדות בעבר.
אותם מקובלים פונים לציבור היהודי בארצות הפזורה ומסבירים שהגיעה השעה לשוב לארץ ישראל ולייסד חברת מופת, המבוססת על האידיאולוגיה על פיה התהוותה האומה הישראלית מלכתחילה. הם אף חוזים, כי במידה שלא תהיה היענות לפנייתם, התוצאות תהיינה קשות.
המקובלים המרכזיים שפועלים באופן זה הם הרב יהודה אשלג (בעל הסולם, 1954-1884) והרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה קוק, 1935-1865).
בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הרב קוק פונה לאחיו היהודים בהתרגשות רבה: "בניין העולם, המתמוטט כעת לרגלי הסערות הנוראות של חרב מלאה דם, דורש הוא את בניין האומה הישראלית. בניין האומה והתגלות רוחה הוא עניין אחד, וכולו הוא מאוחד עם בניין העולם, המתפורר ומצפה לכוח מלא אחדות ועליונות, וכל זה נמצא בנשמת כנסת ישראל… ישראל מוכרח לחשוף את מקור חייו, לעמוד הכן על רגלי אופיו הרוחני… התרבות העולמית מתנודדת, רוח האדם נחלש, מחשכים מכסים את כל העמים, 'החושך יכסה ארץ וערפל לאומים'".
הרב קוק חש דחיפות ומתריע בפניהם שלא יחכו ויעלו לארץ בלי להתמהמה: "אחינו בני ישראל, אחים אהובים ויקרים, בואו לארץ ישראל. הילקטו לאחד אחד, אל תמתינו על סדרים ודברים רשמיים, אל תמתינו על רישיונות מרעישים ומפורסמים, עשו מה שתוכלו, הימלטו והיאספו בואו לארץ ישראל, סולו סולו המסילה בעד עמנו האהוב והנדכא… דרך אחד יש לפניו, ודווקא בה ילך, ובה הוא מוכרח ללכת, דווקא לארץ ישראל".
כפי שצוין בתחילת הספר, ב-1919 גם בעל הסולם פונה למספר רבנים מובילים, ומתריע על כך שהגלות נגמרה ויש לעלות לארץ ישראל ללא דיחוי. באותם הימים פולין נלחמת על עצמאותה ושופכת את זעמה ותסכולה על תושביה היהודים. אך למרות הפרעות והסבל הרבנים דוחים את הצעתו, בטענה שהציונות היא חילונית וחלילה להם להתערב בענייני חולין.
על אף מרותם של הרבנים, בעל הסולם מפר את פסיקתם ויורד אל המחתרת. לאחר בדיקה של תנאי הקיום בארץ, הוא מארגן בחשאי קבוצה של מאות משפחות, מאתר שטחים למחיָה ומזמין צריפים למגורים משבדיה. בעל הסולם מתנה את העלייה בכך שכל אחד ילמד מקצוע שיאפשר לו להתפרנס בכבוד.
אולם, כאשר תוכניתו מקבלת תוקף מעשי, הסוד מתגלה והרבנים מפעילים לחצים כבדים על קבוצתו שמביאים לבסוף לפיזורה. בעל הסולם מנודה וסופג מאותם רבנים חרמות והשפלות, העסקתו כרב מופסקת והוא נותר מחוסר בית ופרנסה. אך הוא לא מוותר, ובהזדמנות הראשונה יוצא עם בני משפחתו למסע המפרך לארץ ישראל.
וכך, קריאותיהם הנרגשות ואזהרותיהם של המקובלים לא משפיעות על המוני היהודים שנשארים במקום מושבם, עד אשר מגיע הנורא מכול.
אנטישמיות על בסיס גזע
"השטן מתגלם בדמותו המוחשית של היהודי". "אם ינחל היהודי ניצחון על שאר עמי העולם, יהיה כתרו זר-הקבורה של האנושות".
אדולף היטלר, "מיין קמפף"
ב-1925 מתפרסם הכרך הראשון בספרו האוטוביוגרפי של אדולף היטלר, "מיין קמפף" ("מלחמתי"). הוא מהווה את התשתית האידיאולוגית להצדקת החיסול ההמוני של "הסכנה היהודית".
בנימוקים רבים היטלר מסביר את עליונותו של הגזע הארי אל מול נחיתות הגזע היהודי, שקיומו משחית את העם הגרמני הטהור. תפיסתו של היטלר מנצלת עד תום את הלאומנות המתגברת באותה התקופה, ומהווה ביטוי שיא לקיצוניות האגו האנושי.
האנטישמיות הגזעית הקיצונית, בשונה משנאת היהודים שקדמה לה, לא הותירה ליהודים הרבה ברירות, שכן גם אם ימיר היהודי את דתו לא יוכל להימלט מציפורניה.
היטלר רואה ביציאה נגד היהודים שליחות עליונה: "הטבע הנצחי נוקם ללא רחם את הפרת פקודותיו. היום, לפיכך, אני מאמין שאני פועל בהתאם לרצונו של הבורא הכול יכול: בהגני על עצמי מפני היהודים, אני נלחם למען עבודת האל".
הצורר הנאצי, כמו מפקד הצבא הרומאי אספסיאנוס בשעתו, גם הוא מגדיר את נקודת התורפה של היהודים בעיניו, בדרך הבאה: "היהודי שואף לאחדות רק אם סכנה ממשית מאלצת אותו לעשות זאת, או שגזֵלה משותפת מפתה אותו לכך. כאשר שתי הסיבות אינן תקפות עוד, תופסות תכונות של אנוכיות מובהקת את מקומן, וכהרף-עין הופך העם המלוכד ללהקת עכברושים, הנלחמים זה בזה עד זוב דם" (Adolf Hitler, Mein Kampf).
ב-1933 הנאצים עולים לשלטון והאנטישמיות מתחילה לקבל ביטויים מעשיים. ב-1938, היטלר מוכן לשלוח את יהודי גרמניה ואוסטריה לכל מדינה שתסכים לקבל אותם. הוא מצהיר שביכולתו "רק לקוות ולצפות שהעולם האחר, שרוחש סימפטיה כל כך עמוקה לפושעים אלו, יהיה לפחות נדיב דיו להמיר את הסימפטיה הזו לעזרה מעשית. אנו, מצדנו, מוכנים להעביר את כל הפושעים הללו לרשות מדינות אלו, מבחינתי, גם בספינות יוקרה" (Ronnie S. Landau, The Nazi Holocaust).
ביולי 1938, נציגי רוב מדינות העולם החופשי מתכנסים באוויאן, עיירת נופש על החוף הדרומי של אגם ז'נבה, בצרפת. מטרתם היא לדון ולמצוא פתרונות עבור "הבעיה היהודית", כלומר עבור היהודים שרוצים להימלט מגרמניה ומאוסטריה ומבקשים מקלט.
משלחות הוועידה מביעות אמפתיה למצוקתם של היהודים תחת המשטר הנאצי, אך הן לא נוטלות על עצמן כל התחייבות ולא מציעות פתרונות ממשיים. מספר חודשים אחרי הוועידה, פורצת מלחמת העולם השנייה וגורלם של יהודי אירופה נחרץ.
מעולם לא התרחשה השמדה כה שיטתית ומאורגנת של עם, כפי שביצעו הנאצים בעם היהודי במסגרת תוכניתם "הפתרון הסופי".
52 Adolf Hitler, Mein Kampf, p. 219.
53 Ronnie S. Landau, The Nazi Holocaust: Its History and Meaning (US: Ivan R. Dee, 1994), p. 137.
