מאז החזרה לארץ ישראל, היהודים אינם מוצאים שקט לנפשם; עומדים הם תדיר על המשמר, ממתינים להתקפה הבאה שעלולה לפרוץ מכל צד ומשלמים בטובי בניהם. ואם לא די בשונאים מבחוץ, בשנים האחרונות גברו גם השונאים מבית.
לאורך כל ההיסטוריה רבים ניסו לתהות על הסיבות שמובילות לשנאת היהודים. אולם החכמה היא לא להתבונן על פרטים ועל תקופות היסטוריות, אלא על מערכת היחסים בין היהודים לאנושות ממבט-על, ומתוך כך לענות על השאלות החשובות שנוגעות לעתיד. מה שמר על העם היהודי עד כה ומה צופן לו העתיד? האם היהודים ואויביהם יעלו על מסלול התנגשות נוסף? האם יש תקווה לשלום בארץ ובעולם?
במקורות נאמר כי: "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל" (מסכת יבמות סג, עא). כלומר, יחסו של העולם כלפי היהודים תלוי רק במעשיהם של היהודים עצמם. כל עוד ישראל מפולגת ומסוכסכת מבפנים, השפעתה שלילית. לעומת זאת, כאשר היהודים יתחברו ביניהם הם יהיו מגדלור לעולם, דוגמה לאחדות חברתית, אור לגויים. בניית קשרי חיבור ואהבה בתוך עם ישראל מפעילה את הכוח שיכול לאזן ולגדוע את האנטישמיות, האלימות, הפיגועים והמלחמות.
במדינת ישראל בת השבעים בשלו המרכיבים והניגודים הפנימיים הנדרשים לצורך מימוש ההשלמה ההדדית. קיימת בנו שנאה עזה אבל גם חום אנושי חזק, אנחנו מנוכרים מאוד ועם זאת מחבקים מאוד. אומנם כעת הכול נראה שבור וחסר תקנה, אך אַל חשש. שהרי, ההשלמה האמיתית מתבצעת רק בין ניגודים, מעל שנאה, מעל פילוג.
השינוי מתחיל במודעות, בהבנה של "הסיפור היהודי" ומקומו בפאזל האנושי.
האם נשכיל לעשות זאת?
