היהודים באמריקה משקשקים
כדי לדבר על האנטישמיות בארה"ב, שהחריפה מאוד בשבועיים האחרונים, אני יכול לפתוח במקבץ נתונים מבהיל ובתיאור מאות מקרים מזעזעים שפקדו את היהודים ברחבי אמריקה, אבל יותר טוב שאתן ללב הדואב של דבי סירט, תלמידה מסורה שלי הלומדת במסגרת "קבלה לעם" מעל עשרים שנה, לדבר.
דבי היא יהודייה החיה בשיקגו, שהלכה בתחילת השבוע עם משפחתה לעצרת תמיכה בישראל. מעל 500 איש מהקהילות היהודיות באזור הגיעו להביע תמיכה. חילונים ודתיים התחברו יחדיו למען העם היהודי הסובל בארצו.
זו לא הייתה האספה היחידה באותו יום. בעיר סמוכה נערכה עצרת דומה, שאליה הגיעה חבורה של אנטישמים בריונים שתקפה באכזריות את היהודים במקום ושרפה את דגלי ישראל שהרימו כאות תמיכה.
בתקרית הזאת דבי לא נכחה, אלא שמעה עליה מידידתה שהתחלחלה מהמראות עד עמקי נשמתה. למחרת היום נדהמה דבי לגלות שהתקשורת המקומית כתבה בהרחבה על עצרת התמיכה שהשתתפה בה, ובחצי משפט ציינה את העצרת השנייה – בלי לומר מילה אחת על הפוגרום שנעשה!
נסערת כולה כתבה דבי פוסט קצר בדף הפייסבוק שלה בניסיון לעורר את האמת שנטמנה עמוק באדמה, אך מהתגובות הבינה את מה שהיה סמוי גם בליבה: היהודים בארה"ב מפחדים. הם משקשקים מפחד שמא תתחולל שואה נוספת על אדמת אמריקה, ומצהירים על כך בגלוי. פתאום סיפורים מההיסטוריה האפלה מקבלים חיים חדשים בשגרה היומיומית. יש כבר מי שמדברים על לארוז ולברוח, יש מי שמצניעים את זהותם, אבל כך או אחרת על דבר אחד יש הסכמה פנימית: שנאת היהודים כאן, והיא לא מתכוונת לעזוב.
כשדבי סיפרה לי ברעד על חוויותיה, חוששת שמא מישהו ישמע אותה דרך הזום, נזכרתי באהרון בריזל, חסיד חרדי מבני ברק שלמד איתי אצל הרב"ש. לפני כשלושים שנה הוא עבר להתגורר בארה"ב, ובביקור הראשון שלו בישראל שאלתי אותו, "אתה לא חושב שאתם עלולים להתקרב שם לשואה הבאה?" והוא ענה לי בגאווה, "מה פתאום, הכול בטוח, אנחנו מאורגנים כאן טוב מאוד". הבנתי שזאת הדעה הרווחת שם – דעה שהיום נסדקת ומקבלת צורה חדשה.
למה כבר אז שאלתי אותו? כי ההיסטוריה לא משתנה. היא כמו גלגל מסתובב. מה שהיה בגרמניה עלול לחזור ולקרות בארה"ב, כשם שמה שקרה בגרמניה קרה קודם לאורך ההיסטוריה בעוצמות שונות ובמקומות שונים.
המגמה אינה משתנה, היהודים כלואים בלופ. החזרתיות ההיסטורית נועדה כדי שנבין שיש כאן חוק, וצריך ללמוד את הסיבה הנצחית לתופעה. אם אחרי שואה מחרידה על אדמת אירופה האנטישמיות מתעצמת במדינה נאורה כמו ארה"ב, ואם אחרי מאות פוגרומים, מעשי אלימות, שריפת בתי כנסת והתעללות ביהודים מכל המינים הסערה לא שוככת, אז למה שמשהו ישתנה מחר בבוקר? מי מבטיח שקט לדור הבא?
הבנתי זאת מיד עם תחילת ההתעמקות בכתביו של בעל הסולם, שהתריע על השואה הצפויה באירופה ואיש לא הטה אוזן לשמוע את גישתו המונעת, לכן הבנתי שהמכה בוא תבוא. ולא שאני שמח ומתגאה בידיעה המוקדמת, לא צדקן או שבע רצון, לא זה המצב. רק מנסה להתריע שכאן צריך להיות זינוק בתודעה, תפנית חדה בגישה ובהסברה.
היהודים מוכרחים לבצע את מלאכתם, להראות לעולם מהו אורח החיים הנכון והראוי למין האנושי, לכוון כל איש ואישה על פני כדור הארץ. ליהודים יש שיטה עתיקה ועמוקה, פנימית ומקיפה בשם "חכמת הקבלה".
השיטה הזאת מלמדת בפשטות איך להתחבר בקשרים טובים וידידותיים, ביחסים חמים וטובים בין כולם. בין עדות וגזעים, בין מינים שונים, מעל דעות מנוגדות והשקפות עולם שונות. כי זו תכלית הבריאה: להביא את המין האנושי כולו לאחדות לבבית, משפחתית. בחיבור הזה – שרוכב על כל הפלגים והניגודים – נוצר מרחב חדש, מקום לכוח חיבור עליון יותר, חיובי יותר, להתגלות. אפשר לכנותו בורא, אלוהים, הטבע או הכוח העליון. הכול מתקבל. הדגש הוא על התשתית המקושרת בין בני האדם, וליהודים יש יכולת לכך.
מאין היכולת? מיום קבלת התורה במעמד הר סיני. שם הסכמנו להתלכד כאיש אחד בלב אחד, להתעלות על האגואיזם האנושי, על יצר הרע שעושה כל שביכולתו לקבור אותנו חיים. למרגלות הר סיני נעשינו עם, התחייבנו להיות ערבים זה לזה וקיבלנו את התורה – את שיטת החיבור, את חכמת הקבלה, את המסלול המהיר להיות אור לגויים, את הדרך לכסות באהבה על כל הפשעים, את האמצעי ליישב בין ניגודים.
אם ניכנס לשאננות ולא נפעל להתחבר ולחבר, אז המכות הבאות לא יבוששו להגיע. ולא רק בלב ערים גדולות בארה"ב, אלא בכל פינה שבעולם, כולל בישראל. כי גם אם תהיה הגירה המונית לישראל הבעיה לא תיפתר. היא מעוגנת בחוקי הטבע, מושרשת בתוכנית הבריאה.
החכם רואה את הנולד, לכן חשוב מהר ככל האפשר להסביר לכל יהודי ויהודייה, בישראל ובעולם, שהגיעה השעה להתחבר, הגיעה השעה לעלות מעל כל החכמות והפלפולים היפים שלנו ולפעול למען לב אחד משותף. יהודי העולם נמצאים בסכנת השמדה, וכמו אדם שנתון במצב קשה ואנוש, והוא שוכב ומוכן שיעשו איתו הכול, רק תגידו לו מה לעשות והוא יעשה, אז עונים לו חכמי הקבלה: תתחבר, רק תבקש להתחבר. זו התקווה היחידה.
[בתמונה: דבי, בעלה רון וחברתה קארן בעצרת תמיכה בשיקגו].
