כשגברה סקרנותה של פנדורה, בת התמותה הראשונה במיתולוגיה היוונית, והיא פתחה את התיבה הנעולה והחתומה למרות שנאסר עליה לעשות כן, היא שחררה לעולם את כל הצרות והפורענויות, האסונות והמגפות הפוקדות את המין האנושי.
היא מיהרה לסגור את מכסה התיבה, אבל האסונות כבר הסתובבו בחוץ, והתקווה שהסתתרה בתיבה נשארה כלואה. כך נותר עולם עגום וקודר לתקופה ארוכה, עד שפנדורה פתחה מחדש את התיבה, והתקווה השתחררה לעולם.
נראה שהתקווה לא כיסתה רגש אחד, והוא השנאה הגלובלית לעם היהודי, שנאה הולכת וגוברת. מיום ליום המונים ברחבי העולם מוצאים ביהודים את הסיבה לכל אסון בעולם. נכון, בכל תקופה היסטורית קמה אומה אחרת וניסתה להשמיד או לפחות לסלק את היהודים מהעיניים. זה קרה במצרים העתיקה, בארץ ישראל של ראשית הספירה, בגירוש מאנגליה במאה ה-13, מצרפת במאה ה-14, מספרד במאה ה-15. זה קרה בגרמניה הנאצית במאה ה-20. אבל כעת המצב מחריף.

ככל שהאנושות מתקדמת ונאורה יותר, השנאה ליהודים פחות לוגית, והיא מתרחבת ומעמיקה. השנאה כבר לא שייכת לעם, או לאיגוד עמים בשעתו, אלא פרושה ברחבי כל העולם הגלובלי כמעט בבת אחת. מעולם לא היו גינויי ישראל ושנאת היהודים גלויים וחד-משמעיים כמו היום. אם פעם הייתה השנאה מוצנעת, מלבד בזמני התפרצות מיוחדת, היום היא מסתובבת ערומה בחוצות, מכה יהודים ואיש לא יכול לעצור אותה.
אבל ההיסטוריה הוכיחה שאי-אפשר למחוק את היהודים מהעולם, כך שהאפשרות הבולטת שנותרה היא היכולת ללמוד איך להוציא מהיהודים תקווה לעולם.
בראש ובראשונה חשוב לדעת שהיהודים הם לא עם. אין לנו ארץ מוצא מיוחדת, ומכאן גם לא תרבות ומנטליות משותפת. אנחנו לא בנויים מתבנית נוף אחת, לא נולדנו עם שפה אחת. כל אחד מהיהודים הוא נציג של אחת מהאומות שחיו בערבוביה בראשית הציביליזציה האנושית בבבל העתיקה לפני כ-3,800 שנה.
בבל הייתה מורכבת מאוסף של עמים קטנים, ומתוכם קם אברהם, אחד ממנהיגיה הרוחניים של בבל, ודיבר על חיבור לבבי. אברהם תמך וסייע ביצירת חברה אנושית שתתקיים לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך" – חוק הטבע העליון במתכונתו האנושית.
אותם בבלים שהרגישו שהרעיון ממיס את ליבם, התייצבו לצד אברהם והקימו קבוצה. הם היו אלפי בני אדם שיצרו יחד את התשתית הרוחנית לעם ישראל. השם "ישראל", מורכב מצמד המילים "יָשָׁר" ו"אֵל" – ישר אל הכוח העליון שבטבע, כוח רוחני עוצמתי שמתעורר ומתגלה מתוך אהבת הזולת. מאז היה ייעוד ברור לקבוצת אברהם כלפי העולם: תפקידה היה להתחבר ולתת דוגמה ושיטה לכולם לאחדות מעל ההבדלים.
אבל היהודים הם עם קשה עורף, אגואיסטים מלידה, ובקלות זונחים את ייעודם. הם לא מוכנים לזוז מדעתם, לא מסוגלים להתחבר מעל הפירוד. וכשהם לא ממלאים את ייעודם צרות צרורות פוקדות את העולם.
"והתקווה היחידה", כותב בעל הסולם, מקובל שלא התייאש ונטע תקוות רבות בקרב המונים, "היא לסדר לעצמנו חינוך באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את האהבה הטבעית בנו, לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפיים שנה. אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להיבנות מחדש ולהמשיך קיומנו בתור אומה" – והעולם ייבנה איתנו.