הדו"ח לשנת 2022 של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI), שכותרתו "הערכה שנתית: המצב והדינמיקה של העם היהודי", חשף פרטים רבים על מצבה הנוכחי של יהדות העולם. במיוחד הוא הכיר באמת כואבת: אומנם יש אנטישמיות בימין, אבל יש יותר ממנה בשמאל, והיא אנטישמיות מרושעת וממוסדת יותר. עכשיו אנחנו יכולים לדבר על הסכנה האורבת ליהודים בשמאל "הנאור".

אולי זה מפתיע אבל ארה"ב, צרפת, בריטניה וגרמניה, שהן ללא ספק ממעוזי הדמוקרטיה, הן גם מוקדי האנטישמיות הפעילים ביותר היום. זה נכון לא רק במונחים של התקפות אנטישמיות, אלא גם, ואולי בעיקר, במונחים של הצדקה אידיאולוגית לשנאת יהודים, למדינת היהודים ולנידויים מחוגי החברה.

לדוגמה, הדו"ח מדבר על "נורמליזציה של השיח האנטישמי", שבו "השיח האנטישמי הופך למנורמל וחודר לפוליטיקה הלאומית המרכזית בקמפוסים, באוניברסיטאות וברחובות", עם "עלייה ברורה בביטויים אנטי-ישראליים או אנטי-ציוניים מקבוצות פרוגרסיביות שחצו באופן ניכר לשטח אנטישמי".

גרוע מכך, "פוליטיקת הזהויות בשיח הפרוגרסיבי מכניסה את היהודים למחנה 'המדכאים' (צבע עור לבן, פריבילגיה חברתית וכוח). על בסיס זה, התמיכה היהודית בישראל משווה לעיתים להזדהות עם מדיניות גזענית".

גם מערב אירופה חווה אנטישמיות "מתקדמת". בצרפת, המוסלמים והפרוגרסיבים מתעלים מעל התהום האידיאולוגית ביניהם ומתאחדים למען המטרה ה"אצילית" של פגיעה בישראל וביהודים. "ההכרה הגוברת בתפקידה העיקרי של האנטישמיות האסלאמית בתחייתה של היודופוביה מאותגרת על ידי אידיאולוגית 'התעוררות' ותנועת האינטרסקציונליות, שקפצה מתיאוריה אקדמית לאקטיביזם פוליטי שמאלני", מפרט הדו"ח.

"האידיאולוגיה הזו משלבת קורפוס פוסט-מודרני של תיאוריות, מיזוג של הרעיונות הניאו-מרקסיסטיים של אסכולת פרנקפורט ו'התיאוריה הצרפתית' שזכתה לתהודה אקדמית ניכרת בארצות הברית החל משנות ה-80. המאבק המשותף נגד האימפריאליזם, קולוניאליזם, קפיטליזם וריבוד מעמדי נרחב התבטא אפוא בהתכנסות של מאבקים בין השמאל הרדיקלי לאסלאם הרדיקלי, ובמקרים מסוימים תורגם לאנטישמיות עוינת".

מעבר לים, בריטניה חווה גל אנטישמיות מתעוררת משלה. "קהילות יהודיות מבחינות בחוסר תמיכה במאבק בתופעות אנטישמיות", נכתב בדו"ח, "במיוחד בחוגי השמאל המתקדם. יהודי בריטניה מתמודדים עם מסגור שנכפה לעיתים קרובות על יהודים בשיח מתקדם. מסגור זה מהווה מכשול למלחמה באנטישמיות ותורם באופן משמעותי לכישלון להכיר באנטישמיות ולהתמודד נגדה בקרב השמאל הרחב".

אני שמח שמעטה האדיבות הוסר מעל פני השמאל, או לפחות מתחיל להתרומם. העמים ה"מתורבתים" וה"נאורים" תמיד היו המדכאים הגרועים ביותר שלנו. זה היה נכון בעת העתיקה, כאשר בבל החריבה את ממלכת ישראל הראשונה ורומא החריבה את השנייה. זה היה נכון גם בימי הביניים המאוחרים עם האינקוויזיציה הספרדית, ובמאה הקודמת עם הרייך השלישי של גרמניה.

כפי שמפרט הדו"ח, אנשי ציבור בשמאל אינם מציגים את עצמם כאנטישמיים. במקום זאת, הם מסווים את הארס שלהם מאחורי טענות גבוהות של עוול לפלסטינים, מהגרים, קבוצות אוכלוסייה מוחלשות, שוויון מגדרי וכל דבר ודבר שקשור לפוליטיקת זהויות. עם זאת, האשם המרומז, ולפעמים המפורש, כמעט תמיד יתברר איכשהו כיהודי – היהודים בכללותם או המדינה היהודית.

זו לא אנטישמיות מהרחוב, מהציבור, מקרב העם, אלא אנטישמיות ממסדית, אנטישמיות כמדיניות וכמכשיר פוליטי. אנטישמיות מהרחוב היא אלימה ועלולה להיות רצחנית. אנטישמיות ממסדית היא מתוחכמת ויכולה לגרום לרצח עם.

מלבד ציון האנטישמיות הגואה בשמאל, הדו"ח מציין גם את חוסר האחדות בתוך הקהילה היהודית, במיוחד בכל הנוגע להתמודדות עם אנטישמיות. אתייחס לנושא הזה באחד מהפוסטים הקרובים שלי, אבל עלי לציין כאן שהצטרפות לשורות השמאל לא תציל יהודים מהשוט כשהוא מצליף. כעת, כשברור שהאנטישמיות מתפשטת בכל חלקי החברה, ובמיוחד במדינות דמוקרטיות, הגיע הזמן לאחדות יהודית כתרופה נגד שנאת יהודים.