מה לצ'רצ'יל וליהודים?
מאה שנים מלאו בימים אלו לביקורו היחיד של וינסטון צ'רצ'יל בישראל. הבריטים קיבלו אז את המנדט על הארץ, וצ'רצ'יל שכיהן כשר המושבות האנגלי הגיע לראות את הבטחת הבית הלאומי בארץ ישראל קורמת עור וגידים.
לצ'רצ'יל היה יחס מיוחד ליהודים. מרטין גילברט, הביוגרף הרשמי שלו, ציטט אותו באומרו: "שום אדם בר-דעת לא יכול להתכחש לכך שהיהודים הם אומה עזה ומפחידה, ושהם העם המדהים ביותר שאי-פעם היה בעולם". צ'רצ'יל דיבר על כך שבניית בית ליהודים על אדמת ישראל דווקא תאפשר להם לממש את הייעוד שלהם. הייתה לו תחושה חזקה לגבי ישראל ותפקידם כלפי העולם.
הוא היה אדם עם תחושה ערה לכוחות הטבע ואיש די מאמין. ידועה למשל האמונה לפיה כל זמן שקופי המָקוֹק יתקיימו בגיברלטר שבאנגליה המקום יישאר תחת שליטה בריטית, ובשנת 1942, תוך כדי מלחמת העולם השנייה, ירד מספרם לשבעה קופים. צ'רצ'יל נתן הוראה להציל אותם על ידי יבוא קופי מקוק נוספים ממרוקו ואלג'יריה.
תארו לכם: הקופים והתחזוקה שלהם עלו הון לממלכה הבריטית, כשהמצב היה קשה מאוד בגלל המלחמה, ובכל זאת צ'רצ'יל דאג ולא נתן להשמידם. היום כשתייר מטייל בגיברלטר, קופצים המון קופי מקוק ומתיישבים עליו בלי שום פחד. זו הייתה דמותו של צ'רצ'יל. מצד אחד אדם מגושם, מצד שני עדין נפש.
כאמור גם כלפי היהודים הייתה לצ'רצ'יל תחושה מיוחדת, אבל הוא לא היה היחיד שהחזיק ביחס מופלא כלפיהם. ישנם מיליונים בעולם שמזהים בחוש פנימי שיש כאן עניין עם אומה בלתי רגילה. אנחנו לרוב שומעים על המפורסמים ביניהם, שגם הוציאו לאור את תחושת הבטן שלהם, אבל ישנם עוד רבים כמוהם.
לפי שורש נשמתם, אנשים אלה מרגישים שפועלת דרך היהודים איזו יד מכוונת מלמעלה. הם נתמכים בהיסטוריה, בדתות שהם אוחזים בהן ובכל ידיעה כדי לבסס את הרגשתם, שיהודים הם עם שמוטל עליו לממש תפקיד נעלם, ומתוך אותו רגש שלא מרפה מהם, הם הופכים תומכים נלהבים או שונאים גמורים – שֵׁמִים או אנטישמים – שני צדדים של מטבע אחת, שתי תגובות לחוק טבע אחד.
אותו חוק טבע, בקצרה, הוא כזה: הטבע העליון, תכונתו היא נתינה, והטבע התחתון – שכולל את כל הנבראים ביניהם האדם – הוא קבלה, רצון לקבל הנאה. אצל האדם הרצון מוגבר מאוד ומתבטא בהנאה מופרזת מקבלה לעצמו הנקראת אנוכיות או אגואיזם. כדי שייווצר קשר והשלמה בין שני הפכים אלו, נתינה וקבלה, צריך שיהיה עצם שבו מתקיימים שניהם בעת ובעונה אחת, ובכך יוכל להוות בחינת מעבר, צינור, או מתאם. בדיוק לשם כך אברהם אבינו כונן את האומה הישראלית, להיות אותו עצם מתאם, כאשר לימד את הקבוצה שדבקה בו לקחת את האגו ולהשליט עליו את חוק הטבע, הנתינה, על ידי אימון ביניהם באהבת הזולת.
כאשר איש מאומות העולם מרגיש בחוש את חוקי טבע ואת העובדה שהוא תלוי ביהודים כדי להיות מקושר עם כוח הטבע, הוא מפתח אליהם או אהדה או תיעוב. שניהם מגמתם אחת: לדחוף את ישראל לממש סופסוף את תפקידם כלפי העולם, אשר סובל מלחמות איומות ומשברים קשים, בגלל שהוא מתקיים על אגואיזם פראי, בלתי מאוזן ונשלט בכוח הנתינה.
ואיך ייתכן שליהודים עצמם אין אפילו תחושה דקה לגבי ייעודם? מפני שהעם היהודי צריך לרכוש במאמץ את החוש לקלוט בו את הרוח המיוחדת שבו, לקנות בעבודה את מהותו. כלומר, לשמוע על כך, ולהיות מוכן להתגייס לתפקידו ולהתחיל להתייחס בצורה עדינה יותר לאחיו כנגד הריב והחיכוך שביניהם. מתוך הלחץ הזה שייטול על עצמו, מתוך מימוש המשימה להתקרב על פני הדחייה, יקבל העם תוספת רגש, תוספת שכל, הבחנות והשגות חדשות.
בספרי הקבלה המצב הזה נקרא "ממעשיך היכרנוך". המעשים פותחים את הלבבות. אם היינו מתרכזים רק במה שמוטל עלינו, היינו עושים חיל ומגלים ומשיגים הכול, והעולם היה נרגע ונשלם.
