בשנת 1994 נעשה ברואנדה רצח עם שבו נרצחו כמעט מיליון איש, ואז קמה ממשלה חדשה. היא שפטה את אלה שביצעו את רצח העם, והחליטה לצאת בקמפיין ממלכתי של סליחה.

אלה שהשתתפו ברצח העם נאלצו להתנצל בפני הניצולים, ובני משפחתם של ההרוגים והניצולים נאלצו לסלוח למי שביצע את הרצח. "קשה מאוד לסלוח", אמרה הממשלה, "אבל זה מחיר שאנחנו מוכרחים לשלם. אם הקורבנות יוכלו להתגבר על רצונם לנקום, אז בעזרת הסליחה, המחילה, נוכל להירפא. אם לא, אז ניכנס לספירלה, למעגל של אלימות ואכזריות".

זה באמת צעד מרשים ומורכב, מהלך ממשלתי ברמה גבוהה מאוד. להעמיד אלו מול אלו ולהגיד, "זהו, אנחנו עולים שלב, עוברים מצב", זאת קפיצת מדרגה. למה? כי למרות שהם לא מודעים לכך, הם מכניסים לתמונה את הכוח העליון, את הבורא שמלכתחילה גרם לכל המהלך, וגורמים ליצירת הסכמה סמויה עם ההחלטה והפעולה שלו.

גם אם החלטה להסכים עם פשעי העבר לא נעשית מתוך הבנה עמוקה בחוקי הטבע של הכוח העליון, היא מסוגלת לשקם את האדם. כי באופן כללי, אדם מסוגל לסלוח באמת ובתמים למי שפגעו בקרוביו בשתי דרכים: או בצורה אינסטינקטיבית, בלתי הכרתית, כי הוא מבין שאין לו ברירה אחרת אם הוא רוצה לשקם את חייו; או בצורה הכרתית, מחושבת ומכוונת, שהוא מושך את כוחו של הבורא לתמונת המציאות שלו.

הדרך השנייה היא הגבוהה והעליונה יותר, כי היא מובילה אותנו להבין שמעל כולנו פועל כוח טוב, הטבע העליון. היא מחזקת אותנו להסכים שהמעשה לא נעשה על ידינו, אלא אנחנו מנוהלים בידי הכוח העליון, הטוב והמיטיב, הכול יכול. פה נפתחת לנו אפשרות להתחיל לגלגל לאחור כדור של סיבה ותוצאה ולשאול: אם הוא כוח טוב, הכול יכול, איך הוא היה יכול לאפשר דבר נורא כזה? זאת אומרת, מכאן ביכולתנו לחקור את הטבע העליון ואת חוקיו, להתעמק בסיבות ובמגמות  החיים.

אין הכוונה להתעמק בסיבות ההיסטוריות שהובילו לכך, אלא בסיבות הרוחניות, המהותיות. לא צריך לפתוח את הפצעים הישנים, כי אנחנו לא מסוגלים בשלב זה לגשת נכון לפתרון של בעיות כאלה, ולכן אין בכך תועלת. כמו שאצלנו עושים עם מלחמות העבר. כל הזמן מעלים את הטראומה ודשים בה. לא צריך לעשות זאת – העבר עבר. אנחנו כואבים ולא שוכחים את מה שקרה, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להזין את הנושא, אנחנו לא מביאים בכך לתיקון האדם. במקום זה עלינו לדרוש מעצמנו להבין למה אז זה קרה והיום עדיין ממשיך לקרות?

המשורר ולדימיר ויסוצקי, שאביו היה יהודי, כתב שיר סאטירי על האנטישמיות של ברית המועצות בזמנו, ובאחת השורות הוא כתב: "ראשית אברר אולי – מי הם השֵּׁמִים? הרי מה אם מדובר באנשים הגונים, ומה יקרה לי, אם יש להם מגֵנים?!". וזה מדויק. לפני שאנחנו מחליטים אם לשנוא או לאהוב, להצדיק או לא, מהי האמת ואיך להתייחס למקרים הרעים והטובים בחיינו, כדאי שנבין שלעם היהודי יש מגן אחד: הכוח העליון.

הכוח העליון הוא מושג שכולל בתוכו את כל כוחות הטבע, את החוקיות המלאה שהכרחית לתפקודה של האנושות התועה בחיי היומיום. לכוח העליון יש תכונה בולטת של נתינה, המנוגדת לתכונת הקבלה המאפיינת את המין האנושי. לכן, אם נדע להתחבר ולפעול בינינו בנתינה הדדית, נרגיש בינינו את הכוח העליון, ומתוך כך נכיר ונסלח על כל מצב שעבר עלינו.

הרי אם כוח אחד פועל עלינו ותכליתו היא להביא אותנו לחיים טובים ומאושרים, אז כל המצבים שעוברים עלינו בדרך, הם למעשה לחצים מצידו, כמו אבא שלוחץ אבל כוונתו כלפי הילד טובה, וברגע ובידיעה כזו נוכל להתעלות מעל שבי מעגל הקסמים האנטישמי. ולא רק אנחנו, אלא אם כל אדם עלי אדמות יברר את טיבו של הכוח העליון, אז בהתאם לכך יגלה בתוכו יחס חדש לקורות חייו.